מי לא תהה כילד איך הירח נוסע? מסע תהיות מחורז, מפתיע, מצחיק ומרגש.

ילד מספר על נסיעה עם הוריו במכונית: “נסענו באוטו בלילה שחור, הורי מלפנים ואני מאחור, ואבא לחש: הירח! ואמא אמרה: הוא זורח!” הילד ראה את הירח שליווה את המכונית הנוסעת, והרהר לעצמו: “הרהרתי, אני לא יודע, איך הירח נוסע” וממשיך: “לא רואים גלגלים, אז איך?” ומציע בלי קול, בינו לבינו, אפשרות ראשונה: “אולי… כמו אדם, הוא הולך.” וכך בזה אחר זה הוא מעלה במוחו אפשרויות, איך הירח מתקדם בשמים: כמו ספינת חלל, כמו כדור פורח, כמו ציפור, כמו ענן, כמו דג, כמו מסוק, ועוד, ואת כולן הוא סותר. עד שהוא פורץ בצעקה: “הי! צעקתי בקול, זה ברור, הוא פשוט מתגלגל כמו כדור!”

הספר מגיע בכריכה רכה.

סיפור מחורז על המפגש והעימות בין טבע לתרבות בכל בית.

יום אחד היה עכבר בביתנו ונהר הקטן ריחם עליו. באותו לילה, סיפרתי לו את הגירסה הראשונה של הסיפור יש עכבר בבית.

סיפור קטנטן מחורז על מוות, אבל ונחמה. לא על חתולים בלבד.

גור חתולים מתוק הובא לבית, בו גרו יחד שלושה דורות, וקיבל את השם אורה. עיניו היו כחולות כמו השמות של הנכדים בבית: ים ורום. “עם עיניים בצבע כחול של הרום ושל הים, ושמחו כולם, כולם.” אבל יום אחד הוא מת והילדים העצובים, התנחמו בסיפור קטן המציע אפשרות שהוא חי עדיין בארץ חתולים. “ומנפנף זנב משם, אל תדאגו לי רום וים. וגם אתם, כולם”

יש לה
לגילי
שפה משלה.

אם תקשיבו,
תבינו
מילה במילה:

“טוראים לי דילי.
איך טוראים לכם?”

גילי הפעוטה,
גיבורת הסיפור,
מדברת כמו ילדים רבים בגילה:

“אני דדולה ולא טטנה.”
נחשו למה היא התכונה.

נכדתה של מיריק הגתה
ד’ במקום ג’
ט’ במקום ק’.
הסבתא ידעה שעם הזמן
יסתדרו האותיות בפיה של הנכדה,
ובינתיים כתבה על כך סיפור.

דילי הוא סיפור מחייך המלווה באהדה
את הקטנים הרוכשים שפת אם
ואת אלה שלצדם.