מן המילה הגנה – נגזרת המילה: גן,
וממנה המילה, המקצוע, השליחות: גננת.
הגננת מטפחת גינה אנושית, מגננת ומגוננת – בו זמנית.
גננוּת זוֹ אומנות נשגבת, שתכליתה
להעצים את ייחודו של היחיד, ובו זמנית,
לאחד את היחידים ליחד עוצמתי..
אפתח בציטוט:
“מאה ילדים – (הם) מאה אנשים,
לא ‘בֶּעתיד’, אלא כבר… עכשיו… היום – אנשים הם.
לא עולם קטן, אלא עולם ומלואו,
לא פְּעוּטים, אלא נשגבים,
לא תמימים, כי אם אנושיים…”
כך כתב לפני כמאה שנה יאנוש קורצ’אק, בן עמנו,
חלוץ עולמי במאבק למען זכויות הילד. ועדיין, דרך ארוכה לפנינו…
הלוואי והאירוע הנוכחי הוא פסיעה נוספת בדרך הזאת.
ילדים לא יֵצְאו לְעולם לַרחובות כדי לתבוע את זכויותיהם,
המאבק הזה הוא החובה שלנו, כלפיהם.
מהסופרת והגננת מרים רות למדתי להקשיב רוב קשב לַאֲמירות של ילדים, לַלְשונות הַקטנים,
על מנת להשתלם וּלהשתפר באומנות החניכה, וגם באומנות הכתיבה עבורם.
מרים סיפרה לי על ילדה שכך אמרה:
“מאיפה באים הילדים אני כבר יודעת, אבל מאיפה באים המבוגרים?!”
אפשר להשתעשע מדבריה, אך היא דיברה ברצינות! ובשפתה, אמרה לנו:
‘מבוגרים נראים לי שונים כל כך ממני, הילדה, שקשה לי לדמיין שהם היו פעם ילדים כמוני, או שאשתנה כל כך ואהיה פעם למבוגרת כְּמותָם…’
אילו ניסחנו במילותיה את התהיות שלנו, המבוגרים, היינו אולי אומרים כך:
‘מאיפה באים המבוגרים, אנחנו כבר יודעים, אבל מאיפה באים הילדים?’
ילדים מגיעים תמיד מן הטבע, הם מְגיחים לָעולם יצירי טבע מוחלטים, בעוד שהתרבות אליה הם נולדים, משתנָה כל הזמן,
ומתרחקת מן הטבע, כרכבת מאיצה! ובכך היא למעשה, מרחיקה עוד ועוד את המבוגרים – מִיְצירי הטבע שנולדים להם!
בכל בית ובכל גן-ילדים נפגשים ובעיקר מתנגשים טבע ותרבות.
בדק הבית האקולוגי שלנו חייב להתחיל מהתבוננות עמוקה, ללא כְּחל וּסרק, על מערכת היחסים המתקיימת, בחברתנו, בין ילדוּת לבגרות, בין דמיון לִמציאות, בין טבע לתרבות.
בְּעולם שמשתלטים עליו: ניידים, מחשבים ובינה מלאכותית, משימה זו נהיית מאתגרת יותר ויותר.
איך נִמְנע השתעבדות לטכנולוגיה המפתה, החל מגיל צעיר?
איך נעצור את הפגיעות הקשות באוצר הילדות האנושית?
איך נטפח את מוֹתר האדם על המחשב?
איך נעצב בני אדם המשלבים בתוכם בִּשלמות – טבע ותרבות.
הקמנו ארגונים רבים וטובים להגנת הטבע בעולם, אך לא הקמנו עדיין את החשוב מכולם, את החברה להגנת טבע הילד.
להגנה על זכותו לחופש, לַחלומות, לְהשראה, לִיצירה, לִלמידה בדרכו, בכל שלב.
מידת הצלחתנו להגן על טבע האדם, היא אשר תקבע יותר מכל את סיכויינו להגן על טבע העולם.
מן המילה הגנה – נגזרת המילה: גן,
וממנה המילה, המקצוע, השליחות: גננת.
הגננת מטפחת גינה אנושית, מגננת ומגוננת – בו זמנית.
גננוּת זוֹ אומנות נשגבת, שתכליתה
להעצים את ייחודו של היחיד, ובו זמנית,
לאחד את היחידים ליחד עוצמתי..
אופק בן חמש שאל: איך איש רע, נהיה רע?
ותמה בת חמש תהתה: נכון שכל התינוקות טובים? אז למה יש אנשים רעים?
שניהם הציפו את השאלה על מקור הרע בעולם. וממילא גם את השאלה על מקור הטוב בעולם.
זוֹהי הסוגייה והמשימה החיונית איתה מתמודדות יום יום החונכות בגיל הרך.
זוֹ שאלת המפתח בה אנו אמורים לעסוק כחברה, והתשובה לה פשוטה, צלולה וברורה אך דרוש עוז רוח להקשיב לה:
אם פְּגַשתם אדם בעל יצר רע, בִּדקו מה התרחש בתהליך החינוך שלו.
הוא לא בא לעולם, עם יצר רע, גם לא עם יצר טוב, הוא בא לעולם, כדרך הטבע, עם יצר!
יצר לחיות, לשרוד, ללמוד, להתפתח… איך? בדרכו – ואיךְ אנחנו יודעים שזה חייב להיות בדרכו?
כי לא היה ולא יהיה עוד אחד כמותו, זה הסוד וזוֹ התכלית, של המגוון האנושי האינסופי המבורך.
ובידינו ובאחריותנו היא:
אם היצר הטבעי לשרוד וללמוד, בדרכו, בדרכה!!!
יתעוות ליצר רע, או יתפתח ליצירה.
תבורכו כולכן חונכות מופלאות, המייצגות אלפי גננות המטפחות גנים אנושיים, כל אחת בדרכה, ביצירתיות ובאהבה,
המלוות ומעודדות ילדים וילדות בטיפוס המרגש-הקיומי בסולם האורייני, כדי להשיג: ידיעת השפה ואהבת השפה, למען ידיעת עצמם ואהבת עצמן,
שהיא הבסיס ליכולת לאהוב את זולתם, ככתוב: “ואהבת לרעך – כמוך”.
סבי מרדכי סגל [מייסד סמינר הקיבוצים וּסמינר אורנים] כתב:
“כל ילד וסולמו הוא, ואין איש יודע על איזו ארץ הוא מוצב, ולאילו שמים מגיע ראשו”.
מי ייתן והגננות כולן תהיינה ראויות לתואר “הגננות של המדינה” ושל חניכיהן כולם!
והמדינה תהיה ראויה להיקרא – המדינה של הגננות, ושל ילדיה כולם מיום היוולדם!
