לשונות קטנים
הרצאה בכנס ראשון באורנים לזכרה של סופרת הילדים מרים רות ז”ל.
(כפי שפורסמה בחוברת של הכנס).
לאחר מותה של מרים רות, סיפרה לי אמא אחת, שהילד שלה אהב לשמוע שוב ושוב
סיפורים של מרים ילן שטקליס.
יום אחד הוא ביקש לפגוש אותה. כשאמרה לו שהיא כבר מתה,
הוא פרץ בבכי קורע לב.
אני מרגישה דבר דומה, בכל פעם שאני מבינה שמרים כבר איננה.
פשוט רצון לבכות כילדה.
ככותבת צעירה חיזרתי על פתחם של
סופרים שהערכתי, על מנת לקבל משוב. מרים בלטה מאוד במאור הפנים.
זכיתי,
שבשער ספרות הילדים ניצבה עבורי מרים רות, מחייכת, מזמינה,
מעודדת, מקשיבה,
בביתה
תמיד חיכתה לי קבלת פנים שובבית, ובלי התחשבנות על
ההעדרויות הארוכות.
לשבת מול מרים ולספר לה מכתב-יד חדש היה רגע של אמת.
היא לא הייתה צריכה לדבר,
(אף על פי שידעה לעשות זאת ועוד איך.) די היה להתבונן,
בהבעות המתחלפות על פניה,
בידיה, בגופה, כדי לדעת הכל.
בנסיבות החיים, ביקרתי את מרים מעט מדי, על כן בניתי לי מרים
בדימיוני, כפי שאדם בונה לו מצפון וסיפרתי לה כל סיפור, אך בכל ביקור נוכחתי מחדש,
שמרים שבי, הייתה רק צל דמותה החיוורת, של מרים המקורית, הצלולה, השופעת,
המפתיעה תמיד.
בשנים האחרונות הצטרפה לפגישותינו הסופרת, קדיה מולודובסקי.
אל מרים הבאתי לבחינה את
טיוטות התרגומים מיידיש של סיפוריה.
קדיה אמרה פעם: “אושר בחלום, אינו
רק – חלום, הוא גם – אושר”
ברוחה אני מתנחמת: מרים בזיכרון, אינה רק – זיכרון, היא גם מרים.
מפי מרים שמעתי לראשונה את הצירוף
אמירות ילדים. מבחינתי (ואולי כך אמנם היה) מרים יצרה אותו.
עד אז, קראנו להם חוכמות
או בדיחות. צחקו מהן, השתעשעו איתן, הן היו סוג של בידור.
מרים לימדה אותנו, להקשיב לאמירות
של ילדים. לתעד אותן, להתפתח איתן, ללמד
בעזרתן, ובזכותן
– לקרב ולהפגיש ברגישות, עולמות רחוקים, עולם הילדים,
הדמיון והטבע, עם עולם המבוגרים, המציאות והתרבות.
בדיעבד הבנתי, שהטיית-אוזן במשך שנים לילדים רכים, היתה תהליך ההכשרה הטבעי של מרים לכתיבת ספרות ושירה עבורם, ידעתי גם
שבזכות ההקשבה החלוצית שלה, זכינו אנו, להיות: הורים, מורים וסופרים קשובים ומתחשבים יותר.
אי אפשר להגזים בחשיבות ההקשבה לילדים רכים במורשת היהודית!
כתוב: “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”
הקשבה לעוללים ויונקים,
היא הקשבה לאלו שעדין לא מדברים אלינו בשפתינו, אלא כל אחד – בשפתו!
לאלו שקולם אמנם נשמע ברמה, אך
דבריהם (על פי רוב) לא נשמעים.
עוללים ויונקים, יהיו לעולם מיעוט מקופח,
שלא יצא להפגין ברחובות כדי לתבוע את זכויותיו.
כיבוד זכויותיהם של תינוקות וילדים רכים, תלוי אך ורק ביכולתנו להקשיב להם ברגישות, ובהתאם
למה ששמענו, לפעול בעוז רוח.
עוז בחינוך, משמעו: להתייחס בכובד ראש לכל דבר וענין
שילדים מעלים, גם אם הוא לא נוח לנו, מאיים עלינו, או בלתי מקובל…
ילד לאבא: “אני רוצה לישון עם אמא הלילה.”
אבא: “אבל אתה כבר ילד גדול.”
ילד: “ואתה יותר גדול ואתה עדין ישן איתה.”
זה מצחיק, אבל לא רק,
הקשבה נוספת, יכולה לגרום לנו אפילו להעצב. הילד הזה מבטא את רגשותיו
בשפתו.
ואנו, משיקולים
אנוכיים, המחוזקים לעיתים קרובות מדי, על ידי תאוריות אוטמות לב, המגנות בעוז
על נוחיותנו כבר לא שומעים את הזעקה של הילד הזה, האומר לנו
בפשטות: אני בודד, אני פוחד, אני זקוק לחום ולקרבה, כמוכם, אני מחפש את ההקשבה שלכם. מול
מצוקתו – אנחנו צוחקים.
מרים רות הבינה שאיכות ההקשבה
של מבוגרים לילדים, היא אשר תשפיע, יותר מכל דבר, על פני החברה בדורות
הבאים. כי העוללים ויונקים שלנו היום, הם: ההורים, המורים, המחנכים, האמנים, המנהיגים –
שלנו מחר.
על כן בחרו חכמים לתאר במילים חזקות כל כך, את תוצאות ההקשבה הרגישה לעוללים ויונקים. זו הקשבה שמייסדת
עוז, הקשבה שמניחה יסודות חזקים לחברה רבת תעוזה רוחנית.
“מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז” אומר:
החברה האנושית נפגעת קשה כאשר אינה יודעת
להקשיב לצאצאיה הרכים.
לזכרה של מרים, אתיחס
לקצר התקשורתי בין גדולים וקטנים, לסיבותיו ותוצאותיו.
לשם כך אצטט דברי
חכמים: רובם בגיל הרך, ואחרים מן התנ”ך והמקורות.
מטפלת פעוטים ניסתה ללמד ילדים להגיד: לימונדה.
היא אמרה: “ילדים תגידו:
לי מו
נ דה.”
אחרי שתיקה, הסביר אחד מהם: “אבל אנחנו לא
יכולים להגיד כמו את, יש לנו פה קטן.”
מה הוא אמר לה, ולנו? אנחנו
לומדים באופן שונה ממך.
חכמים ניסחו זאת כך: “נפקא מינא לגירסה דינקותא” –
יש הבדל מהותי בין למידה של
גדולים ללמידה של קטנים.
בנבדל מן הגוף, אותו אנו מקבלים
שלם על כל חלקיו, מבלי שביקשנו וטרחנו על כך כלל, את השפה כל בן אדם צריך לרכוש בכוחות בעצמו.
האם מישהו לימד אותנו לדבר שפת אם? לא. כל אחד מאיתנו – לימד את עצמו לדבר.
מי אמר לנו שצריך ללמוד לדבר? אנחנו אמרנו לעצמנו!
מתי זה קרה?
“על רבי יהושוע בן חנניה נאמר אשרי יולדתו, כשעוד היה ברחם אימו, הייתה הולכת עימו
לבתי מדרשות כדי שידבקו אוזניו בדברי תורה.”
היום, סוף סוף גם המדע יודע שעוברים שומעים ולומדים.
למה ניתנה שמיעה לעוברים? כנראה כדי להתכונן לקולות התרבות אליה יוולדו, לקולות המשפחה והבית שלהם.
כאשר תינוק בן חודשים ספורים ממלמל,
הוא כבר עשה דרך ארוכה מאוד בתהליך רכישת השפה…
הוא הקשיב לקולות השונים,
הוא למד להבדיל בין ביטויי השפה לקולות אחרים,
הוא קלט שרכישת השפה היא ענין קיומי עבורו,
הוא החליט לרכוש שפה,
הוא התבונן בנו כדי לדעת איך עושים זאת,
והוא התחיל לנסות… כלומר: למלמל.
ילדים רכים מצליחים ללמד את עצמם לדבר!
מבלי שאנחנו עושים להם שעורי דיבור.
מבלי שאנחנו מפרקים בשבילם את השפה לגורמים.
מבלי שאנחנו ממציאים לשם כך בשיטות משיטות שונות.
מבלי שאנחנו יוצאים לקורסים כדי ללמוד איך ללמד אותם לדבר.
תהליך רכישת שפת אם, הינו דוגמא
מעוררת השתאות ליכולתם של בני-אדם, להגשים הלכה למעשה את “חנוך לנער על פי דרכו.” – “לא בשמים היא!”
מבלי שאנחנו נותנים את הדעת על
כך: האידיאל החינוכי הזה מושג, לנגד עינינו, בפשטות, עם כל ילד רך!
הן בכל תקופה, בכל תרבות,
בכל שפה, בכל משפחה, כל ילד, מלמד את עצמו
לדבר בשפת אם, בדרכו. בתהליך ייחודי לו.
האם אנחנו משערים בנפשנו את תחושת
הסיפוק והערך העצמי שההצלחה לרכוש שפה בעצמו, ממלאת כל ילד וילדה.
(אולי חלק מאותם ילדים שמאחרים לדבר, הם אלו שמבינים כבר כל מה שנאמר, אבל ממשיכים לתקשר איתנו, בדרכם,
כי אינם מוכנים לוותר בקלות על ייחודם, על השפה הפרטית שלהם! ולאמץ לעצמם שפה
סטנדרטית ולא אישית.)
מדוע למרות שילדים רכים משתמשים
במילים מן המילון שלנו, התקשורת איתם נשמעת לעיתים קרובות כמו דו שיח
בשתי שפות. כי יחסם לשפה אינו אוביקטיבי/מילוני, אלא סוביקטיבי/אישי.
לכל מילה, כל ילד, מייחס משמעות המתקשרת:
לנסיון שהוא צבר איתה.
להקשרים שהיא מעלה בו.
לכללי השפה שכבר הפנים.
לצרופי מילים ששמע.
יואב חזר מטיול, שאלו אותו,
באיזו דרך הלכתם? הוא ענה: “בדרך כלל”
כל ילד, לא רק מדבר אלינו בשפתו,
הוא גם מקשיב לנו בשפתו, ובונה לו תמונת עולם שונה, מן הדברים שהוא שומע.
הקשיבו לאותה מילה בפי שני ילדים:
ילדה: “מתי כבר תגיע כלבת-שבת?”
אמא לילד שלה: לא
אומרים קלבת-שבת.
ילד: “לא נכון תקשיבי: כלה בת שבת“
אפשר לומר שמטפלת של שמונה
פעוטים, נדרשת לשמוע ולדבר בשמונה שפות, שמשתנות יום יום.
מרים ידעה שרכישת השפה אינה ענין טכני, שעם
מילים – כל ילד בורא עולם אישי, שעם מילים – כל ילד מבטא עולם אישי.
שאיכות ההקשבה שלנו תקבע, אם תהיה תקשורת או תקצורת בין ילדים ומבוגרים.
לזכרה של מרים רות, נצא למסע קטן של הקשבה עם אמירות ילדים.
במסע הזה, ילדים ישאלו, וילדים ינסו גם להשיב. אנחנו נדרשים רק, כמיטב יכולתנו, להקשיב.
אופק
בן חמש שאל: “איך איש רע נהיה רע?”
ותמה בת חמש הקשתה: “נכון שכל התינוקות
טובים? …אז למה יש אנשים רעים?”
כל מי שעסוק ומוטרד בשאלה הזאת? ומי לא, יתפעל מן האופן התמציתי והנוקב שילד וילדה בני חמש,
הציגו אותה. ולא פחות, מכך שהם טרודים בה.
כדי להתחיל להשיב על השאלה החשובה הזאת, אעזר בקבוצת אמירות ילדים על גרמי השמים.
ילדים רכים מרגישים: מרכז העולם.
היקום כולו משקף את עולמם הפנימי. הם לא צריכים שיפרשו להם את חלומות יוסף.
יאיר: “השמש היא אמא, והירח הוא
אבא, אבל איך יש להם כל כך הרבה ילדים?”
מובן שאם השמש אמא,
והירח אבא, יאיר עצמו (שימו לב לשמו), הוא אחד הכוכבים.
הקביעה של יאיר,
והדימויים שבחר, מבהירים עד כמה ההורים
משמעותיים בחייו. (כמו בחיי כל ילד.)
אך באמירה של יאיר, מובעת גם תהיה, אולי אף דאגה. אוזן רגישה תשמע חשש, ששני הורים לא
יכולים לתת תשומת לב מספקת לכל כך הרבה ילדים. (לא אתפלא אם יסתבר שהמשפחה
שלו התרחבה או עמדה לגדול באותה עת.)
האם הוריו של יאיר,
אחרי שגמרו לצחוק? גם הבינו מה אמר להם? סביר יותר שלא.
ילד אחר, צביקה, עסוק כנראה, בסוגיה קרובה. הוא גייס לשם כך, את אותה תופעה שמימית:
צביקה: “נכון שהירח
הוא המטפלת של הכוכבים?
צביקה פותר את בעיית היחס המספרי,
המדאיגה, בכך שהוא נותן לגרמי השמיים תפקיד טיפולי אחר (מטפלת) ומשאיר את
ההורים שלו לעצמו.
היה מרתק לשבת בחצר, ולהאזין
לשיחה בין צביקה ליאיר בנושא הזה. נדמה לי שיאיר היה מאמץ באנחת רווחה
את הרעיון של צביקה. עדיף להיות ילד בעודף אצל המטפלת, מאשר ילד בעודף אצל ההורים.
לכאורה, שניהם דיברו על גרמי השמים, אבל בעצם כל אחד מהם ביטא באמצעותם, את תחושותיו
ובעיקר את קשייו, במערכות האנושיות שמקיפות אותו.
נועם אמר: “השמש עומדת כל הזמן במקום. היא לא זזה לרגע, אפילו לא בשביל לברר משהו עם הכוכבים.”
אני שומעת בדבריו: אמא, או אבא, או המטפלת שלי, עוזבים אותי כל
פעם, ומסבירים שהם הולכים רק לרגע כדי לברר משהו. ואני מעדיף שהם יהיו כמו השמש,
שעומדת כל הזמן במקום ולא זזה, אפילו לא בשביל – “לברר משהו…”
סול נכדי, בן שלוש וחצי אמר: “השמש והירח גרים באותו בית”
אמא שאלה אותו אם הם נפגשים?
סול השיב: “לא כי כל פעם מישהו אחר יוצא לעבוד.”
עמוס ראה את שקיעת השמש,
שהדאיגה אותו, כפי שהטרידה את האנושות מאז ומעולם, ומצא
דרך מקסימה להרגיע את פחדיו: “השמש הולכת מהשמים
ושוקעת, והשמים נשארים כל הזמן בשמים.”
בתובנה עמוקה ובדרך סמלית ופיוטית,
עמוס פותר את הבעיה של נועם (קודמו), שמעסיקה כנראה גם אותו.
אמנם השמש הולכת ושוקעת כל ערב,
אבל השמים נשארים במקומם. השמים שנשארים – הם כמו הבטחה
שהשמש תחזור.
כאילו עמוס אמר: אם השמש היא
אמא, השמים זו האהבה שלה, הנוכחות הרוחנית שלה, שממשיכה להתקיים
בעולמי, גם בלי נוכחותה הפיזית. כמה נורא יהיה אם השמים יעלמו ביחד עם השמש. כמה
נורא יהיה אם האהבה של אמא, תלך איתה, ולא תישאר פה איתי, כל הזמן, יפה ומגוננת כמו שמים.
וכעת לפניכם, ארבעה ‘פרושים’
שנתנו ילדים שונים לשקיעת השמש. לא תלמדו מהם שום דבר חדש על השמש,
אך אם תטו אוזן, תלמדו מהם לא מעט על אומרם.
ילד:
“השמש מתחרבת.”
ילדה: “היא גמרה לעבוד.”
ילד: “נפל לה הראש.”
ילד: “היא הלכה אל הירח.”
כל אחד – רואה את העולם כל כך שונה.
כל אחד – עולם ומלואו.
גרמי השמים נראים לילדים רבים
קרובים אליהם לא רק רוחנית, אלא גם פיזית. ממש בהשג יד או
רגל…
“רעות, לאן את הולכת?”
“לירח!”
“ולמה חזרת?”
“כי אין לי סנדלים.”
רעות משוכנעת שתוכל להגיע לירח,
הרי היא הרי נעזרת ברגליה כדי להגיע לכל מקום. למה לא לירח?
אחרי כמה אבנים וקוצים, רעות
מבינה שתזדקק לסנדלים למסע הזה. מה רעות תגלה בהמשך, היא עוד לא יודעת. אנחנו
כבר יודעים, לכן אנחנו צוחקים. מתגלגלים מצחוק, ממה שרעות אמרה לנו בשיא הרצינות!
רעות, כמו ילדים רבים, נפגעת,
אולי אף הולכת ומשתתקת. במבוכה ובאכזבה היא מגלה: שאנחנו והיא: מדברים באותן
מילים, אבל בשפות שונות. שאנחנו והיא: חיים יחד, אבל בעולמות שונים.
הרבה לפני שרעות תיווכח, עד כמה היא רחוקה פיזית מהירח, היא כבר נוכחה עד כמה
אנחנו המבוגרים, רחוקים רוחנית ממנה.
אולי ממש אותה התחושה הביאה
ילדה אחת להגיד פעם למרים:
“מאיפה באים הילדים אני כבר יודעת, אבל מאיפה באים המבוגרים?”
(זו אמירת הילדים הכי שחוקה בהרצאות שלי.)
ילדים
רואים בעיקר את ההבדלים בינם לבין המבוגרים,
על כן קשה להם כל כך לדמיין
שמבוגרים היו פעם ילדים כמוהם.
(אפילו שכבר ברור להם שאפרוח יהיה לתרנגולת)
עוד יותר קשה להם לדמיין שהם ישתנו עד כדי כך ויהיו פעם למבוגרים.
אנחנו המבוגרים שואלים בניסוחים שונים, את השאלה ההפוכה. ‘מאיפה באים הילדים?’
אני מרגישה שזו השאלה שמרים הקדישה לשאלה הזאת את חייה.
האם חשבתם על כך, שהבדל המשמעותי ביותר בין מבוגרים לילדים, הוא:
שכל מבוגר היה פעם ילד, בעוד ששום ילד לא היה פעם מבוגר.
זכרונות הילדות של כל אחד מאיתנו, הינם הכלי המשמעותי ביותר להתקרבות אל הילדים שלנו.
מרים התענגה על זיכרונות ילדותה ועוד יותר אהבה לקחת את שומעיה לשם. זכרונות
הילדות היוו עבורה מקור השראה בלתי נדלה.
מרים ילן שטקליס אמרה: “אם אינו זוכר את ילדותו אל ייגע בדבר.”
“הדבר” שהתכוונה אליו – הוא כמובן, כתיבה לילדים.
הגיל הרך, הוא התקופה היחידה בה מבוגרים
וילדים קוראים ביחד את אותם ספרים.
זו התקופה בה הם הכי רחוקים בתפישות העולם שלהם אלו מאלו.
זו התקופה בה הם הכי זקוקים לקשר, לתיווך.
נדמה לי שמרים הייתה מצטרפת אלי ואומרת שספרות ילדים מנסה:
להשיב לילדים על השאלה; מאיפה באים המבוגרים?
ולענות למבוגרים על תהייתם; מאיפה באים הילדים?
ספרות ילדים איכותית, יוצרת הזדמנויות למפגשי אמת בין קטנים
וגדולים סביב דילמות חיים המשמעותיות, עבור שניהם. אותן דילמות
ממש, באות לידי ביטוי נפלא באמירות ילדים.
הילדה רחל אמרה: “הירח עוד לא הדליק את הכוכבים שלו.”
בדרך ציורית, ספרותית וסמלית,
רחל מתארת את מערכת היחסים בין גדולים לקטנים, שביטאו גם קודמיה,
מערכת – בה הילדים תלויים כל
כך במה שמקרין להם המבוגר:
בדברים שהוא מעודד,
בדברים שהוא אוסר.
בדברים שהוא מאיר, בדברים
שהוא מחשיך.
בדברים שהוא מחייה,
בדברים שהוא ממית.
אבא הסביר שכוכב נופל הוא מטאור.
דיתה אמרה: “הכוכב הזה נותן אור מת, בגלל זה קוראים לו מת האור.”
איך האב הגיב, אני לא יודעת. לא קשה לשער, שאחרי שהתגאה בשנינותה
של בתו, חמק משיחה על מוות, אף שבקלות אפשר לשמוע שבתו עסוקה בנושא.
יש חוויות חיים שעבור הילד
הן משעותיות ביותר, בעוד שמבוגרים מעדיפים לבטל אותן, או להתעלם
מהן, או לדחות את ההתיחסות ככל האפשר.
מוות הוא חלק מהמציאות של ילדים רכים, מרגע שהם חווים
העלמות של דברים חיוניים וחשובים מבחינתם. “מעשה בחמישה בלונים”
הוא ברובד עמוק שלו סיפור על חיים ומוות וילדים מרגישים בזה.
ילדים פוגשים מוות מהתחלה,
הרבה לפני שפגשו את המילה שמיצגת את התחושה הזאת.
במילה המפורשת מת הם
משתמשים כבר מגיל רך, כל אחד בדרכו. מושג המוות מתפתח איתם.
זיו אמר: “אני לא רוצה את
הקלמנטינה הזאת, היא מתה לי ביד.”
ילדה גדולה יותר אמרה: “אה! אני יודעת, מה זה
פילוסוף, זה אדם שחושב על הסוף.”
היכולת, או אי היכולת של מבוגרים
להיות עם הילדים בחוויות החיים על כל גווניהן, וביניהן גם בחוויית המוות,
היא ענין גורלי ומשמעותי ביותר במערכת היחסים שנבנית ביניהם.
זה בעצם מסמל את יכולתם, או אי יכולתם, של המבוגרים להבחין בייחוד של כל ילד, להכיל
אותו, ולעודד אותו להתפתח בדרכו.
אי יכולת לעשות זאת, ממיתה בילד את אותו ייחוד, את יצר הלב
האישי והחד פעמי שבו, ומאיימת עליו ממש כמוות.
אמא ובן הלכו ברחוב. האם ראתה
מרחוק חתול מת, אחזה ביד בנה ועשתה איתו עיקוף. כשגמרו לעקוף הילד שאל:
“אמא, את ראית את החתול המת שהיה שם?”
בעצם הבן שאל את אימו: האם את רואה הכל, כמוני, או את בוחרת מה לראות ומה לא? האם את
איתי כל הזמן? או את משאירה אותי לבד, מול מה שאינך יודעת איך להתמודד איתו?
האם שעקפה את החתול, לא הצליחה למנוע מהבן שלה לראות מוות. היא בסך הכל השאירה
אותו להתמודד עם המוות לבדו! לא קשה לשער שאין לה גם העוז להביט על המוות בחייה.
יחסם של מבוגרים לייחודו של כל
ילד ולעולמו האישי ויכולתם או אי יכולתם לקבל ולאהוב אותו ללא תנאי
תלויים בעיקר: במערכת היחסים שיש להם עם עצמם, עם הילד שבם!
תמונת עצמם שהתעצבה בם בילדות הרכה, משפיעה יותר מכל דבר אחר על איכות ההורות שלהם.
אלה שירבטה על הקיר:
אמרו לה: “עליך לכעוס על עצמך שלכלכת את הקיר!”
“אבל איך אני יכולה לכעוס על עצמי, כשאני כל כך אוהבת אותי…”
מנסים ללמד את אלה: לכעוס על עצמה. אבל אלה באופן טבעי אוהבת את עצמה, ומתקוממת.
אם יתמידו בכך, אולי גם אלה תשתכנע, שהיא ראויה לכעס יותר מאשר לאהבה.
תינוק איננו מתלבט כלל בשאלה אם
הוא אוהב את עצמו, כך גם – ילד רך שמאפשרים לו לתת ביטוי לכל
הפנים של אישיותו, ואוהבים אותו כפי שהוא.
טלילה ואימה מתחבקות חזק וטלילה אומרת:
“אוי, כמה שאנחנו אוהבות אותי.”
האהבה הטבעית של ילד לעצמו, היא כוח מניע רב עוצמה.
עופר רצה ללכת לגן. אמרה לו אמא:
“אני אלווה אותך” שאל עופר:
“למה?”
ענתה אמא: “כי אני אוהבת אותך.”
אמר עופר: “אבל גם אני אוהב אותי ורוצה ללכת בעצמי.”
מה עופר אמר לאמא? – כדי שאני אוכל לאהוב את עצמי, את צריכה לתת לי הזדמנויות ללכת בדרך שלי,
להצליח לעשות דברים בעצמי, להרגיש בעל ערך!’
אם עופר ילך לגן – עם אמא, או עופר ילך לגן – בעצמו, התוצאה
לכאורה תהיה זהה: עופר יגיע לגן!
ההבדל יהיה בהרגשה של עופר! ביחס שייבנה בו, כלפי עצמו.
הצידה לדרך, המתנה לחיים, החשובה ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילד, היא:
הכרת עצמו, קבלת עצמו, הערכת עצמו, אהבת עצמו.
מדוע ילדים קטנים מתעקשים לעשות דברים בעצמם? כי כל דבר שילד מצליח
לעשות בעצמו
– מעצים אותו.
ילדים
גם יודעים (מה שאנחנו יודעים פחות) שרק בדרך הזאת מתרחש תהליך של למידת
אמת.
שהתנסות היא המורה הכי טובה. ככתוב:“נעשה ונשמע” – נתנסה במעשה
ונבין את המשמעות.
ממרים קיבלתי גם את האמירה הבאה, המראה – שהמעשים שלנו בסביבת ילדים
משמעותיים יותר מהדיבורים.
ילד אמר לגננת: “את כבר בין כך כועסת על גילת אז לי מותר להרביץ לה?”
בדרכו, הילד הביע מחאה – נגד הסתירה בין דבריה לבין מעשיה של הגננת שלו.
הוא אמר לה: את אומרת לנו לעשות דבר אחד ובעצמך עושה דבר אחר.
אני לומד ממעשייך, לא מפיך!
הוא אמר לה גם: מילים פוגעות, הן מעשה אלים וכואב לא פחות ממכות.
האם הגננת שמעה בדבריו מחאה, או בדיחה? בזה תלוי הכל!
אי הקשבה לילדים רכים, דינה כהשתקה.
כגזירת אלם, כגרימת אילמות פנימית –
אילמות שהיא מקור האלימות, מקור הרע באדם.
אז “איך איש רע נהיהרע? ו “אם כל התינוקות
טובים, איך יש אנשים רעים”.
ילדים שאלו והשיבו – בדרכם, ואף כיוונו לדעת גדולים.
ברשותכם, לכבודה של מרים רות שהייתה יצרית כילדה וטפחה ואהבה את
יצריותה כל חייה, אני מבקשת שנקשיב ביחד למשפט מן המקורות,
העוסק באותה סוגיה ממש שהעלו שני הילדים בני החמש, מקור הרע באדם.
מיד אחרי המבול כתוב: “ויאמר אלוהים אל-ליבו: לא אוסיף לקלל
עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף
עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי…”
שימו
לב להקדמה: “ויאמר אלוהים אל-ליבו…”
כה אנושי ונוגע ללב. אלוהים עושה החלטה עם עצמו. מי שמע אותה?
הן יכולנו בכלל לא לדעת על כך, אבל אז היינו מפסידים את הלקח של השיעור שאלוהים למד.
אלוהים למד??? זה נשמע כמו חילול השם! (אפילו לחילוניים צורם לשמוע שאלוהים לומד.)
במשפט הזה לא משאירים לנו מקום לספק. כך כתוב:
לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור
האדם … ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי…”
כלומר:
גם אלוהים עשה דברים ובחן את תוצאותיהם, כדי להחליט
אם להוסיף לעשותם, או לא!
האלוהים הזה הוא: הורה כל ההורים, מורה כל המורים, מחנך כל המחנכים.
הכי נפלא בעיני, שהתהליך שאלוהים עבר לא מוסתר מעינינו, להפך, אפילו מה שהוא חשב
בליבו אנחנו יודעים.
אלוהים הזה הוא דוגמא לאדם, לא בשלמותו הלא טועה לעולם, אלא דווקא באנושיותו.
הוא בצלמנו, אנחנו בצלמו.
דבר דומה, להבדיל כמובן, קרה לי עם מרים.
כאשר ראה אור הספר “ילדה אחת אמרה”, מרים כתבה עליו בבטאון חינוכי וכך סיימה:
“כשהגעתי לסוף הסיפור, כאשר כולם אומרים לילדה: “עכשיו תגידי אוטובוס”, חשבתי שזה הומור
למבוגרים, עד שהושבתי ילדה בת שלוש על ברכי, והיא אהבה את זה מאוד…
ואז הבנתי את סוף הסיפור.
הערכתי את מרים מאוד על עוז הרוח.
מרים רות, סופרת מוכרת ומוערכת, מורה נערצת של מורים וגננות, כותבת קבל עם
ועדה, שהיא לא הבינה סוף של סיפור, עד שילדה בת שלוש, שהושיבה על
ברכיה, עזרה לה להבין.
מרים יכלה בקלות, לא לשתף אותנו במה שאמרה לעצמה בליבה, בהתלבטות שלה,
ולא לגלות לנו איך הגיע ללמידה. עדין היינו מעריצים אותה, – אבל תודו שלא היינו
יכולים ללמוד ממנה באותה המידה.
אז מה אומר לנו “יצר לב האדם רע מנעוריו”?
בשמיעה ראשונה זהו משפט קשה ופסימי האומר בפשטות: האדם רע מטבעו. וככה
הרוב מפרשים.
למרות שכתוב בפרוש: “יצר לב האדם רע לא מטבעו, לא מלידתו, אלא מנעוריו!”
בדקתי ומצאתי שנעורים בתנ”ך זה מלידה עד בחרות,
(לדוגמא: על משה בתיבה כתוב: “ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה.”)
נעורים זו תקופת שיא הערות ההתנערות, החיוניות.
כלומר:
אם פגשתם אדם בעל יצר רע, בידקו מה קרה לו מתקופת התחנכותו.
שם מקור הרע.
זה לא מעשה ידי שמיים. זה מעשה ידי אדם.
אדם מגיע לעולם, פשוט עם יצר. לא יצר טוב, לא יצר
רע – עם יצר חיים!
אין לאדם שליטה על עצם קיומו של היצר,
יש לו שליטה על טיבו, רע או טוב.
מה משמעות הצירוף: יצר לב האדם?
כל בני האדם הם בעלי יצר, אבל לכל אדם יש יצר לב שונה,
כפי שצורת הפנים של כל יצור אנושי שונה.
“יצר לב האדם” זה: אישיותו, אופיו, מזגו,
כשרונותיו. זו התורשה שהוא מביא לעולם, זה ייחודו.
“יצר לב האדם” – זו הבטחה שחייבת להתגשם!
אחרת אדם מרגיש שמשהו-מישהו
בתוכו מת!
זה השיעור שאלוהים למד! על כן
אמר בליבו: “לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם…
ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי…”
אלוהים אומר לנו: למדתי מנסיון שמקור הרע באדם הוא: הגישה החינוכית: המתעלמת,
השוללת. הכופה. המאיימת. המענישה.
“יצר לב רע” הוא התוצאה של חינוך ללא הקשבה.
מי שרוצה לדעת איך לחנך את ה“נער”, גם
זה במקורות: “על פי דרכו” על פי “יצר ליבו”.
כתיבת סיפורים – לילדים והורים,
זו כנראה הדרך שמרים רות אימצה, להשפיע על – “יצר לב האדם”
אסיים בשיר שלא ראה עדיין אור, אך
זכיתי להשמיע אותו למרים, וכעת אני מבקשת לקרוא אותו לזכרה.
איך אדם נהיה לסופר
ילדים?
איך אדם נהיה
לסופר ילדים?
אנשים שואלים
שוב ושוב,
ואני מהרהרת
בכך ארוכות
ומנסה להשיב,
זה חשוב.
אולי הסופר,
הוא פשוט בן
סופר
ממשפחת
סופרים לדורות,
כפי שהמלך
הוא בן מלכים
ולא בן
משפחות אחרות.
אולי יש
בית-ספר
גדול ומכובד
שמקצוע כזה בו
לומדים,
ועוברים
מבחנים
ולבסוף
מקבלים,
תעודה של
סופר ילדים.
ואולי אם אדם
בית-חרושת
מקים
ובלי הרף
מדפיס ומוכר,
סיפורים לילדים
בכריכות
מבריקות,
אז
יודעים שהאיש הוא: סופר.
איך אדם נהיה
לסופר ילדים?
אנשים שואלים
אותי
שוב,
ואני ממשיכה
להרהר ארוכות
ומנסה להשיב,
זה חשוב.
אדם נהיה לסופר
ילדים,
סוד כמוס הוא
מאוד,
מעטים
היודעים:
אם הילד הרך,
שהוא פעם
היה,
עוד צוחק בו,
בוכה ואוהב.
ומקשיב האדם,
ומלטף
ומדובב,
את הילד החי
לו בלב.
והילד הזה,
מבקש
סיפורים,
מתעקש
בלילות, בימים,
ונרגש האדם
להמציא לו
אותם,
כאחר המגיש מטעמים.
וכל מי ששומע
אותם סיפורים,
חש דגדוג
נהדר בלבו,
ונזכר במכר,
שנשכח משכבר,
ומחבק את
הילד שבו.
איך אדם נהיה
לסופר ילדים?
אנשים שואלים
שוב ושוב,
ואני מהרהרת
בכך ארוכות
ומנסה להשיב,
זה חשוב.
ובקשה: בידי מבחר אמירות ילדים, חלקם מהאוסף של מרים,
שקיווינו שתינו להוציא בספר הבא של “לשונות קטנים”. אני עומדת
להוציאו לאור לזכרה, ביחד עם מהדורה מחודשת של “לשונות קטנים”
שאזל. אם יש בידכם אמירות ילדים נבונות ומחכימות אתם מוזמנים להביאן אלי.
מיריק שניר
נספחים:
גורקי נשאל, איך צריכים לכתוב
לילדים?
והוא השיב: “כמו למבוגרים, רק
הרבה יותר
טוב.”
עבור ילדים הסיפורים הם המציאות.
אין הבדלה בין מציאות לסיפור,
על כן השפעת הסיפורים עליהם גדולה
כל כך.
אורית ראתה מקבץ נדבות ברחוב: “אמא, הוא אמת או
אגדה?”
מבחינתה של אורית אפשרי שהדמות
שהיא פגשה באגדה יושבת ברחוב.
אבא לאהוד: “הסיפור שאני אספר
לך – הוא
עצוב.”
אהוד: “אין דבר, הרי זה
רק סיפור.
רק הילדים שבסיפור חושבים שהם ממש ואנחנו סיפור.”