איך לא נשאיר את הילדים להתמודד לבדם עם המוות?
בפתיחת דבריי אומר, שמעזה לגעת בנושא טעון זה, מתוך הרגשה של צורך ודחיפות הנובעים מילדים ומבוגרים כאחד.
עם זאת מדגישה, שכל מה שאומר פה ואציע, לא יוכל לבוא במקום טיפול וליווי מקצועי במצבים חריפים וטראומטיים של חשיפה למוות, אשר לזוועת כולנו התרחשו ומתרחשים באופן מוקצן בעת האחרונה.
דבריי יעסקו ביחס שלנו, כחברה וכפרטים, למוות, בתקופות שגרה, כפי שהוא בא לידי ביטוי, בהתרחשויות חינוכיות יומיומית, בשיח הדבור והשתוק, בין ילדים ומבוגרים, ובשעת סיפור.
אטען שהתייחסות פשוטה וטבעית למוות כחלק ממערך החיים השלם, זוהי מטרה חינוכית-אנושית שאמורה לעניין ולכוון אותנו בכל עת ומקבלת משנה חשיבות ודחיפות בעת מגפה, בתקופת מלחמה, בהתמודדות עם אובדן קרוב, ובכל מצב, בו נוכחות המוות במרחב הציבורי או האישי מועצמת.
ואטען גם, שמידת הצלחתנו להשיג פתיחות ואיזון בסוגיה זו, היא מרכיב רב משמעות וחשיבות, בחוסן האישי והציבורי שלנו.
מדגישה שוב; אינני ברת סמכא בנושא, גם לא מייצגת גישה בעלת גושפנקא אקדמית.
באתי הערב לתרום את חלקי, מן האספקלריה הקטנה שלי, מניסיונות חיי, מן המשנה החינוכית שהתגבשה בי, ועם כמה מסיפוריי שנוצרו ברוחה, מתוך רצון עז לסייע ככל יכולתי לקטנים וגדולים,
בהתמודדותם, יחד ולחוד, עם נוכחות המוות.
בנושא מאתגר ורגיש זה, בחרתי לקרוא את דבריי המדודים, מן הכתב, כדי לדייק ככל האפשר את מסריי.
המפגש בין חיים ומוות העסיק אותי תמיד, הוא צרוב עמוק בזיכרונות ילדותי, בהם המוות היה בן לוויה טבעי לחיים.
נחרדתי ונפעמתי כשקראתי לראשונה את דברי יאנוש קורצ’אק, על שלוש הזכויות של הילד:
1 הזכות להיות הוא עצמו –
שנראית לנו מובנת ומקובלת, על אף שאנו חוטאים לה על כל צעד ושעל.
2 הזכות לרגע הזה –
שנשמעת ראויה אך מופרת יום יום, ומבלי שנהיה מודעים לכך.
3 (קחו נשימה עמוקה) הזכות למות.
כן, כך בפירוש כתב רופא הילדים, הסופר ואיש החינוך הדגול, אשר יש לו זכות ראשונים עולמית על ניסוח זכויות הילד.
מה כוונתו של קורצ’אק בזכות למות? הרהרתי בכך שוב ושוב וזה שיגר אותי לזיכרונות ילדותי,
ועוד יותר לתקופת הילדות של האנושות, בה ילדים היו חופשיים לנוע בסביבתם, ללמוד מניסיונם, לפעול בעולמם, מדעתם ומאישיותם, בזמן, במקום ובדרך שבחרו.
כמו בחברות לקטים-ציידים שיש לנו הרבה ללמוד מהן, בכל תחום.
הבנתי שאין אפשרות להגשים באמת את זכות הילד להיות הוא עצמו ואת הזכות שלו לרגע הזה, ללא הזכות למות, כי הזכות למות, היא למעשה הזכות לחיים, זכותו של בן האדם לחיות את חייו במלואם!
במידה רבה כך הייתה ילדותנו הקיבוצית רבת החופש וההרפתקאות, אין ספור פעמים ניצבנו כפשע מסכנת חיים, ולמדנו בין השאר לשרוד.
ולמרבה הפלא, ולמעשה אין זה פלא… כולנו שרדנו, עד הצבא…
ואפשר לומר, שבזכות הזכות למות, זכינו בילדות מלאת חיים.
גדלנו כילדי בר, בקיבוץ גלילי, להורים שהיו עסוקים בכל שעות היממה בהקמת מדינה ובהגנה עליה.
מוות ושכול היה מרכיבים מרכזיים במציאות החיים שלנו.
“טוב למות בעד ארצנו” – נאמר בקרקע עליה הילכתי. ובית הקברות עם האריה השואג, היה עמוד תווך במורשת עליה עוצבנו. (מלשון עיצוב ועצב כאחד)
בתוך מציאות החיים הזאת, הוריי הביאו לעולם שניים עשר ילדים וילדות.
פעם אחר פעם חווינו שכול במשפחתנו.
בילדותי וגם בבגרותי, עקבתי משתאה אחר התמודדותם של הוריי, עם האובדנים הקשים.
כיצד שמו דגש על המורשת החיה, שהותירו המתים שלנו;
רוני הטייס, אח אמי הצעיר,
רם הטייס, בן דודנו, כאח לנו.
אחינו דידי ובנו הרך יותם שנהרגו בתאונת דרכים,
אחותנו רותי שנפטרה מסרטן בגיל 16,
ואחותנו סמדר שנפטרה ממחלה והותירה 5 ילדים יתומים.
במסע משותף של הורים וילדים, חיפשנו ומצאנו, דרכים יצירתיות, לתת לזכרם ולאישיותם ביטוי חי ומעצים, בהווי המשפחה.
משיחות רבות עם הוריי לאורך השנים, הבנתי שהייתה זו החלטה מודעת, להתמקד במהות הייחודית של מתינו, כפי שבאה לביטוי בחיי כל אחד ואחת מהם, ולא באסון לכתם ובחסרונם.
הורינו הנבונים ועזי הרוח, מנעו מאיתנו אסון על אסון, כאשר השקיעו בשלמות ובחוסן הנפשי שלנו, ושל עצמם, כאשר קיבלו את המוות כחלק ממרקם החיים המשפחתי, מתוך הבנה עמוקה שבכך יקבעו גם את דמותה של משפחתנו השכולה;
אם תצמח או תיבול, תתחזק או תתפרק, כתוצאה מן האובדנים האיומים.
את בן זוגי ישראל פגשתי, שנה לאחר ששכל את אחיו התאום שאולי, במלחמת ששת הימים,
ומאז אני אתו ולצידו בהתמודדות שאינה נגמרת, והיא חלק חי בהווי המשפחה שהקמנו, השופע יצירה מופלאה.
בעצימות רבה חווינו שכול, יחד עם תשעת ילדינו בתאונה האסונית שעברנו.
כהורי, אנחנו משתדלים להצמיח משפחה רב דורית, בעלת מורשת טבעית ענפה ויפה, של חיים ומתים, המנכיחה ומשתפת בדרכים מגוונות, את אלה שבגופם אינם איתנו, במארג המשפחתי המתהווה, המתרחב.
לגיל השלישי, לסבים ולסבתות, נוכחות חינוכית ייחודית במערך המשפחתי הרב דורי הזה.
אותה אדגים בהמשך.
אני מעלה נושא זה גם כאומנית היוצרת בשפה, כסופרת המאמינה בכוחן של מילים לברוא עולמות, לטוב ולרע, ובכוחו של סיפור לפתוח לבבות, לדובב ולרפא אותם, לחבר בין רחוקים ולשפר את התקשורת וההבנה בין עולם הילדים לעולם המבוגרים.
שכן, ספרות ילדים היא הספרות היחידה הנקראת בו זמנית על ידי מבוגרים וילדים, וזה מתרחש בתקופת החיים בה הם;
הכי קרובים זה לזה – מבחינת הגוף, אך הכי רחוקים אלו מאלו – בתפישות העולם שלהם.
אי לכך, לספרות-ילדים יש לדידי שליחות מכוננת, המכוונת אל שני נמעניה הקוראים אותה בצוותא, הקטנים והגדולים, והיא:
לעורר במבוגר את הילד שהיה, כדי שיזדהה ויבין טוב יותר את ילדיו,
ולתת לילדים הרגשה שמרגישים ומזדהים אותם, ובכך לקרב לבבות.
אני לוקחת על עצמי להעלות בפניכם את סוגית החיים והמוות, גם בזכות הוותק, של מי שימיה כימי המדינה האהובה והכאובה הזאת.
מי שנולדה בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, בצריף ששימש מרפאה, אליה כינסו את פצועי והרוגי הקרבות.
מוות וחיים – התמזגו והתערבלו ביום בו נולדתי, אשר חל, אולי באופן סמלי, ביום בו נוסד צבא ההגנה לישראל.
נתתי לכך ביטוי בשירי “בת תש”ח”, בו חיים ומוות שזורים זה בזה.
השיר נכתב למדינה אחותי, כאשר שתינו היינו בנות ארבעים.
בַּת תַּשַ”ח מִירִיק שְׂנִיר
בַּשָּׁנָה שֶׁבָּהּ נוֹלַדְתִּי,
תְּכוֹל הוּנַף עַל הַתְּרָנִים.
טֶרֶם אֶת נַפְשִׁי יָדַעְתִּי,
נִזְעֲקוּ פַּעֲמוֹנִים.
בַּגִּבְעָה שֶׁבָּהּ נוֹלַדְתִּי,
רִאשׁוֹנִים אוֹתָךְ חָלְמוּ.
כְּדָגָן לָהֶם הִבְשַׁלְתִּי,
נִגּוּנָם שְׂפָתַי הָמוּ.
בַּשָּׁעָה שֶׁבָּהּ נוֹלַדְתִּי,
אֱמוּנִים נִשְׁבַּע חֵילֵךְ.
עִם חֲלֵב אִמִּי חָרַדְתִּי,
צַעַד אַבָּא הַהוֹלֵךְ.
בַּמִּטָּה שֶׁבָּהּ נוֹלַדְתִּי,
אִישׁ צָעִיר חַיָּיו אִבֵּד.
עִם קְרִיאַת עוֹלָל שָׁמַעְתִּי,
זַעֲקַת אִמּוֹ כְּהֵד.
בי שמור עוד אחותי
שיר עריסתי
ניגונך אשר נשכח
אני אחות זוכרת בת תש”ח
ההורים של היום, גדלו והתעצבו במציאות חיים אחרת לגמרי, אשר התהפכה עליהם באחת, ב -7 לאוקטובר ובן יום, שמה אותם בנעליו של דור-חלוצים, הנדרש להקריב חיים, לחלום מדינה, להקים אותה מחדש, תוך כדי התחבטויות עמוקות בדילמות הזהות של: מדינה, עם ואדם.
ובמקביל, הם נדרשים, ללוות ילדים וחניכים, בזמן מטלטל וכואב, בו אי אפשר עוד להתעלם מנוכחותו הבוטה של המוות.
כל משבר הוא גם הזדמנות! ואפשר שדווקא הנסיבות האיומות הלא צפויות אלה, יחייבו אותנו ויסייעו לנו, כיחידים וכחברה הנאבקת על חייה ודמותה, להגיע להבנה ולהכרה בהירה ואמיצה, שהתכחשות למוות בנוכחות ילדים, הינה טעות חינוכית קשה, בכל עת!
חיים ומוות באים לעולם יחד, ההפרדה ביניהם היא מעשה מלאכותי.
יולדת – חווה בו זמנית: פחד מוות ושמחת חיים.
ילוד – חווה בו זמנית: חרדת חנק ורווחת נשימה.
אך עלינו להכיר בכך, שהמפגש בין חיים ומוות, מתקיים לא רק בדקות או השעות של הלידה, ולא רק ברגעים של משבר בריאותי, או אובדן של נפש קרובה.
חיים ומוות דרים בכפיפה אחת יום, יום, בחיינו, לא רק בחיי האדם הבוגר, אלא בכל הווייתם, מעשיהם ומחשבותיהם, של ילדים רכים.
אך בעוד שחוויות החיים שלהם מקבלות ביטוי גלוי,
חוויות המוות שלהם מוכחשות, מועלמות, מושתקות.
פנים רבות יש לחוויית המוות הילדית היומיומית:
תינוקת שאמא שלה יצאה מטווח ראייתה, חווה חרדת-מוות.
(מי שבוחרת להשאיר תינוקות בני יומם בתינוקייה של בית היולדות – אינה מודעת לכך).
פעוט המצפה להורה והוא אינו מגיע, חווה חרדת מוות.
(גם אם אביו יצא לעיסוקיו – ולא לצבא, או למלחמה).
הגיוני בעיניי לסבור בפשטות; שכל מצב של חסר בחיי תינוקות, פעוטות וילדים, עלול להתפרש בתחושותיהם הפנימיות, הטבעיות, ההישרדותיות, כאיום על החיים.
שהיש והאין, הקיים והחסר, מרכיבים את הרובד הראשוני הבסיסי של חוויית החיים והמוות.
ומתפרשים על ידי – יצר הקיום הגופני-נפשי שלנו, כסיכוי לחיות, מול הסיכון למות.
הסיפור הקטנטן “פוף” שאספר כעת, אומר זאת בדרכו הסימבולית, המתומצתת, ב 11 מילים בלבד.
נסו להרגיש, מה הוא מהדהד בילדים רכים.
פו פו
פו פו
פו פו כך
הבלון כבר מנופח
עוף בלון
מן החלון
עוף
עוף
עוף
פוף!!!
בלון שנופחים בו אוויר והוא הולך וגדל, משקף לילד את עצמו, ההולך וגדל.
מהתבוננותו ללא הרף בעולם סביבו הוא כבר קלט, שכמו הבלון שבסיפור, כך בן האדם הולך וגדל, וכשהוא מגיע למלוא גודלו, הוא יוצא מן המקום בו גדל, מתרחק, עולה, ממריא לגבהיו –
מגשים את עצמו, וגם הסוף ידוע.
לא צריך להגיד לילדים ש”פוף” הוא סיפור על החיים, הם יודעים. האם אנחנו יודעים?
והאם אנחנו מודעים להדהוד הזה שמתרחש בתוכם?
האם אנחנו קולטים שסיפור-ילדים, על בלון שמתפוצץ הוא גם סיפור על אובדן, על מוות קטן…
מה ערכם וכוחם של סיפורים, בתהליך העיבוד של חוויות עמוקות ומורכבות, ובעיקר כאלו שאנו נוטים לחמוק מלעסוק בהן, בשל עצימותן המאיימת.
לחוויית חיים-מוות, המקבלת לבוש ספרותי פשוט, מרומז, מאויר, מחורז, אליה חוזרים שוב ושוב, עד שאותו סיפור נהיה שגור ומוכר היטב לילדים, ומאורעותיו כבר צפויים, ולכן פחות מאיימים,
יש, יכולת ממשית לסייע לקטנים להתמודד עם רגשותיהם ומחשבותיהם בנושא זה, ולא קשה להיווכח בתודתם לנו, על שאנו מזמנים להם סיפור מעין זה ונמצאים לצידם, ערים וקשובים למה שהם חווים.
לסיפורים כאלה, כך אני מאמינה, יש גם יכולת לסייע למבוגרים המלווים אותם, להיפתח ולהעז מול הסוגייה המרתיעה והמאתגרת הזאת.
אולי ממש מן הסיבה הזאת הסיפור, “מעשה בחמישה בלונים” היה ללהיט גדול.
ילדים מרגישים ויודעים בדרכם, שזהו סיפור על חיים ומוות, ואנחנו?
אשיב בציניות; אולי עדיף שאיננו מודעים לכך, כדי שלא נמנע ממנו…
מרים רות אמרה לא פעם, בהתייחסותה אל “מעשה בחמישה בלונים”, שאנו זקוקים מאוד לסיפורי ילדים על מוות, אך אלה נדירים.
שימו לב, שבספר “פוף”, לאחר שהבלון מתפוצץ, יש דף נוסף ללא טקסט… ובו איור של הילדה, גיבורת הסיפור, המנפחת בלון חדש, ובכך נרמז, שמעגל אחד נסגר, מעגל שני נפתח, כמו רצף החיים, וכהמשכיות הדורות.
במהלך הקריאות החוזרות בסיפור, (שנעשות על-פי דרישת הילדים, וחשוב ביותר להיענות להם!)
אנחנו עשויים לגלות שגם צלילי המילים בסיפור-שיר “פוף” משתתפים במסר המעגליות.
הסיפור מסתיים ומתחיל באותו צליל: פפפ… צליל האוויר; הנכנס, והיוצא.
(הוא נפתח בהברה: “פפפו” ומסתיים: ב”פוףףף”),
בכך, סיום הסיפור הוא גם פתיחת הסיפור.
זהו רצף מעגלי של התחלה-סוף-התחלה, חיים-מוות-חיים, הקיים בטבע, כמו גם במשפחת האדם, הרב דורית.
לכאורה סיפור על ניפוח בלון, ולמעשה סיפור על החיים.
אף אותי, יוצרת הסיפור, מפתיעים ומרגשים המסרים העמוקים שהשפה העברית שתלה במילותיו:
גיליתי שעם השורש נפ”ח, אפשר לא רק בפשטות לנפח בלון לילד,
מאותו שורש ממש באים גם הביטויים ההפוכים במשמעותם: נפח רוח חיים – ונפח את נשמתו.
ביטויי חיים ומוות היוצאים ממנו.
קל לנו להבחין, בחדוות-החיים הילדית, אך אסור לנו להתעלם מחרדת-המוות הילדית הקיימת בליבם, לה אנו נוטים ואולי מעדיפים, שלא להתייחס:
לדוגמא: האם אנחנו מודעים לכך, שעבור ילדים רכים, לישון לבד במיטה, לא להרגיש את גוף ההורה צמוד, זהו קושי עצום, זו עלולה להיות חרדה קיומית ממש.
בטבע היה הכרח להצמידם כדי להגן עליהם, ומנגנון זה עדיין טבוע בהם, גם אם במציאות המודרנית אין סכנה פיזית הנשקפת להם משינה בנפרד.
רובנו נעדיף לא לשמוע ולא לקבל זאת, כי זה מחייב… ובשפע ספרי ההדרכה להורים, תמיד נמצא גם מי שייעצו לנו לנוחיותנו…
ילד קטן מחה על כך במילותיו, כשאמר להוריו:
“זה לא פר, אני אחד וקטן, ואתם שניים גדולים, ואני ישן לבד, ואתם יחד…”
הוא לא התכוון להצחיק, גם אני לא, אלא למחות ולעורר.
בתקופות של משבר וחרדות, כמו בימים אלה, גם ילדים שכבר הסכינו עם הדרישה לישון בנפרד,
חוזרים לתבוע את קרבתנו, ואנחנו חייבים להבין אותם ולנהוג ברגישות.
להקשיב להם, בתקופה זו ובכלל, עם תחושות הבטן שלנו, כדי להחליט מה נכון להם, ומה לא, שכן –
ילדים הם יצירי טבע המונעים ופועלים על פי אינסטינקטים של הישרדות.
כל מצב בטבע שהיה עלול לסכן את קיומם, כמו התרחקות מהורה, מעורר בהם חרדת מוות, זהו מנגנון הגנה ראשוני, הממשיך לפעול במערכת הגוף-נפש שלנו גם בסביבה המודרנית.
כמבוגרים, נוח לנו לסבור, שאין דבר הרחוק מילדים רכים, כמו מוות, זה נותן לנו מעין הצדקה שלא לעורר את הנושא, אתו גם לנו לא פשוט להתמודד, לכן אנו מגייסים תירוצים דחוקים כמו:
למה שנקלקל להם את חוויית הילדות המושלמת.
אלא, שהתעלמותנו מן המוות, לא מעלימה אותו מחיי הילדים, היא רק משאירה אותם לפגוש אותו ולהתמודד אתו לבד!
בדבריי אלה, כמו גם בעשייה החינוכית שלי וביצירותיי, אני מנסה למחות על כך, בשם הילדים,
וככל יכולתי לשכנע ולעודד את מלוויהם וחונכיהם השונים, לחולל ולהנהיג את השינוי הנדרש.
להבנתי, אם הכרתנו בנוכחות המוות בחיי הילדים, תתחיל משלב מוקדם, ותתפתח בתהליך חינוכי רציף וקשוב, היא תתקבל על ידי הילדים באופן פשוט וטבעי, היא תבנה מערכת יחסים בין דורית רגישה ופתוחה, היא תעצב אישיות מאוזנת וחסינה, וכתוצאה מכך חברה טובה, יציבה וחסינה יותר.
בסביבה המודרנית עתירת המדיות, ובמיוחד במדינה שלנו החווה פיגועים, הפגזות, איומים, מלחמות, ועוד יותר בימים אלה, ילדים פוגשים מוות מתוקשר ומומחש בעצימות רבה, ואפשר להבין מבוגרים המכפילים את מאמציהם לגונן על ילדיהם מפניו, ונרתעים מכל שיח על כך.
אך הימנעות זו, שאינה נכונה בעיניי בכל עת, בעייתית על אחת כמה וכמה בזמנים אלה.
כי ככל שנוכחות המוות סביבנו גדלה ומחריפה, ויוצאת מן הפרופורציות הטבעיות, כך הילדים זקוקים בדחיפות ובעצימות, לליווי ולתיווך שלנו.
בל נשלה עצמנו, שמאמצינו המוגברים להתעלם מן המוות ולהסתירו מפני הילדים, מצליחים למנוע מהם לפגוש אותו, להיפך, הם רק מגבירים בהם את אי-השקט, את החרדה מפניו, את אי-האמינות שלנו בעיניהם, את אכזבתם מאיתנו.
כאשר אנו מתייחסים למוות, בנוכחותם, בהסתודדות או בהחלפת שפה, חושיהם החדים קולטים זאת, הם מרגישים את דאגתנו והם עוד יותר מוטרדים, מפוחדים ובודדים מולו.
ברור שאין לחשוף ילדים לגילויי המוות החריגים, המזוויעים, הלא אנושיים ועלינו לעשות מאמץ עילאי ובלתי מתפשר שלא יחשפו אליהם. זהו מוות שגם אנחנו לא מסוגלים, ולא אמורים, להתמודד אתו, וגם לא לקבל אותו כחלק ממעגל הקיום הנורמלי!
אך חובתנו כחונכים של הילדים וכמלוויהם הבוגרים, בתקופה זו ובכלל, לשאול: איך אנחנו יכולים לסייע לילדים ולילדות שבאחריותנו? איך לא נתעלם מן המוות הקיים בכל עת בעולמם?
ואיך לא נטוש אותם בהתמודדות הקשה עם נוכחותו בעת הזאת?
אני מוצאת, ואנסה להראות זאת, שיישומה של ההכרה בקיומו של המוות בחיי הילדים, אינו מאתגר כפי שזה נראה לנו מלכתחילה, והוא אפילו עשוי להתגלות לנו כקל יותר ממאמצי ההתעלמות ממנו וההסתרה שלו, מפני שהילדים זקוקים וכמהים לשיח הזה.
אם נקיים תהליך רגיש ונכון והם ישתכנעו שפתיחותנו ומאמצינו כנים, הם ישמחו ויודו לנו בליבם על כך, וישתפו איתנו פעולה באופן פשוט וטבעי.
מאידך, אם נרתענו ונמנענו מכל נגיעה בנושא המוות עד היום, עלינו לשאול את עצמנו היכן הוא נמצא בתפישת החיים האישית שלנו… או, איך נסייע לעצמנו?
אף כאן אנו עשויים לגלות שכאשר נחדל להתכחש לו ולברוח מפניו וניפתח לשיח קשוב בנושא עם ילדים ונעז לקרוא איתם סיפורים שיש בהם גם מוות, זה ישפיע גם עלינו לטובה.
אך רגע לפני שאנחנו קופצים למים האלה, ולשיח פתוח עם הילדים בנושא, נשאל את עצמנו:
מהו מוות בעיני הילדים?
כדי להשיב על כך, נקשיב לדברים שאמרו ילדות וילדים בנושא, שכן, זוהי דרך נפלאה ומומלצת להיכנס לראש שלהם, ולהבין את עולמם.
אביא מבחר ציטוטים אוטנטיים מפי ילדים בגילאים שונים, אך לפני כן עוד הקדמה קטנה על אופן ההקשבה לאמירות של ילדים.
ילד אחד אמר דבר שהפתיע והצחיק את בני משפחתו. כשנכנסו אורחים לבית וההורים ציטטו את דבריו באוזניהם אימו שמה לב שהילד מתחבא בפינה. היא נגשה אליו ואמרה לו:
“אנחנו לא צוחקים עליך, אנחנו צוחקים איתך”.
והוא השיב לה ברצינות: “אבל אני בכלל לא צחקתי…”
יש לנו נטייה להתייחס בקלילות לאמירות ילדים, בכך אנו פוגעים בסיכוי לשיח רגיש וגלוי איתם.
הם מדברים בשיא הרצינות, על כן צחוק מדבריהם, ובנוכחותם, או ציטוט שלהם באופן שעלול להתפרש כהתייחסות לא מכבדת, יגרום להם להיסגר ולהימנע מלשתף אותנו שוב במחשבותיהם.
ראוי ורצוי להתייחס ברצינות ובכבוד לכל מה שילדות וילדים אומרים! ובעיקר לנסות להבין מה הם משדרים לנו בשפתם. כדאי ומרתק להתאמץ לרדת לסוף דעתם ולמסר מעולמם הפנימי שהם שולחים אלינו.
הקשיבו לדבריהם, ותיווכחו עד כמה תפישת המוות שלהם מפתיעה, מגוונת ושונה מאוד משלנו.
ילד ניגש לאימו ואמר: “אמא יש חיפושית מתה בסלון”.
האם השיבה: “אל תדאג, עוד מעט אטאטא אותה החוצה”.
הילד הגיב מיד בדאגה: “…אבל תטאטאי אותה בזהירות, שהיא לא תמות עוד יותר”.
בן שלוש אמר: “למות זה מה זה מסוכן, קשה לקום אח”כ…”
הקשבה לשניהם מבהירה, שבעיניהם מוות אינו מצב מוחלט, אלא מצב בר שינוי. זה עושה את המוות פחות מאיים, תודו. ולא, אל תעמידו אותם על טעותם! ילדים וילדות זקוקים למדרג הזה בתפישת המוות ובהכלתו.
רום ראה מטוס ישן במוזיאון ואמר: “המטוס מת”.
אופק אכל תות קפוא ואמר: “התות הזה, הוא מת”.
ילדה קטנה ניסתה לקלף קלמנטינה ללא הצלחה ואמרה ברוגז:
“אני לא רוצה את הקלמנטינה הזאת, היא מתה לי ביד”.
אלה מעט מהרבה אמירות דומות, מהן ניתן להסיק ש”מת” הוא מושג רחב מאוד בעיניהם, היכול לתאר כל דבר שאינו זז, או לא תקין. ואכן, יש בכך הבנה מסוימת, חלקית וראשונית של מאפייני המוות, וטוב שתפישת המוות, תהליכית, לא רצוי לנסות לשנותה או להאיץ אותה.
רום שאל: “אם יחברו את כל הוויטמינים יחד, ויפזרו את זה על מישהו מת, אז הוא יהיה חי?”
ברור שרום נמצא בתהליך של חקר ולמידה של המוות. בשאלתו הוא מנסה לבדוק בעזרתנו אם ניתן להשפיע עם דברים ממש בריאים על המוות. הגיון של ילד…
ים ראתה אישה בוכה בטלוויזיה ושאלה: “היא בוכה, כי היא מתה?”
מלבד תפישתה את המוות כמצב לא סופי ומוחלט, ים מתעניינת בקשר בין רגש למוות.
שאלתה מעידה שהיא קלטה עניין עמוק ביותר; את השפעת מצבנו הנפשי על בריאותנו, על חיותנו.
אופק אמר: “אני יודע למה עומדים דום בלי לזוז ביום הזיכרון, כדי להרגיש כמו האנשים שמתו, לדקה”.
אופק, במסע חקר-המוות שלו, מנסה אולי לדעת איך זה מרגיש להיות מת?
אמא אחת סיפרה לילדתה על אביה שמת: “ומתי הוא לא יהיה מת?” הילדה שאלה.
עבור ילדים רבים חיים ומוות מחוברים ומחזוריים.
מדבריהם ניתן להסיק, שאמונה בהישארות הנשמה, טבעית ומתאימה לילדים, ובעיניי אפשר בהחלט לבחור בה, כיון שהיא עשויה להקל על ילדים, ולא רק עליהם… שכן גם בינינו המבוגרים, יש גישות שונות ביחס למוות, וכשיתבגרו יבחרו.
בכל מקרה, אינני בעד לתקן ילדים, או לעמת אותם עם עובדות חיים קרות, מדעיות, יבשות, ולא עם הסופיות המוחלטת של המוות, גם אם יש רבים הנוטים כך לראותו.
ניסן בן חמש אמר: “כשיבוא המוות, אני אתנועע כל הזמן. אני אעשה תנועות בידיים וברגליים, כי למות זה בלי תנועה, ואני אתנועע, אז לא אמות”.
בת ארבע שאלה בדאגה: “אמא, גם את תמותי?”
אמא השיבה: “מן הסתם, פעם, עוד המון שנים”…
ילדה: “אבל אני לא, נכון? אני לא טובה בלמות, אני לא יודעת איך”.
מדברי שניהם עולה שילדים עסוקים גם, באיך יצליחו למנוע את המוות.
זווית שונה בתכלית עולה מדבריה של בת ארבע, ששמעה את אימה מקבלת הודעה על מותו של חבר משפחה ותהתה: “אם הוא מת, אז מה יקרה לכל הרעיונות שהיו לו בראש? איך נדע אותם?”
זו שאלה נהדרת, עמוקה ומפתיעה, וגם אם נאמרה בספונטניות, עולה ממנה בברור, שילדה זו הקדישה למוות מחשבה רבה.
(אגב, זו סוגיה בה עוסקת בעצימות הבינה המלאכותית ונראה שגם מציעה פתרונות מרתקים…)
לקראת הסיפור הבא, אצטט שלושה ילדים, במפגשים עם חתול מת. מי לא היה בסיטואציה הזאת עם ילדים…
רום בן (1.10) ראה חתול מת, ואמר: “אה זה?” (מה זה?)
אמא: “חתול מת”.
רום: “לא את (מת) אמא, נח!”.
שימו לב שאמא של רום לא נמנעה מהמילה: מת, אך רום הפעוט, לקח את זה הכי רחוק שהוא מסוגל בשלב זה, ואימו לא תקנה אותו, אלא כיבדה את השלב בתפישת המוות בו הוא נמצא.
סול ראה חתול דרוס (מעוך לחלוטין לפי עדותה של אימו) ואמר לאמא: “ששש… חתול ישן”.
ילדים רבים מחברים שינה עם מוות, כי כבר קלטו משהו ממאפייניו:
הקול – הצליל, הוא סימן לחיים. הדממה – השקט, היא סימן למוות.
השינה בעיני הילדים ולא רק בעיניהם, היא כמו מוות קטן.
מצד אחד, קל ומפתה לנצל את תומתם ולהגיד כמוהם על חתול מת, שהוא נח, ישן…
מאידך, אינני מציעה לתקן אותם, אך גם לא להימנע מהמילה מת שהרי עבור כל ילדה וילד, בגילאים ובמצבים השונים, למילה מת משמעות אחרת, כפי שניתן להתרשם מהציטוטים שהבאתי.
אמא ובן ארבע הלכו ברחוב. האם שראתה מרחוק חתול מת, אחזה ביד בנה ועשתה אתו עיקוף גדול. כשגמרו את העיקוף הילד שאל:
“אמא, את ראית את החתול המת שהיה שם?”
ברור שהאם, אשר עקפה את החתול המת, לא הצליחה למנוע מבנה לפגוש מוות, היא רק העבירה לו מסר: אני מעדיפה לעקוף את המוות, ובמילים אחרות: תתמודד עם המוות לבדך!
לא קשה לשער שלאותה האם, אין גם אומץ להביט נכוחה על המוות בחייה.
ולפי תגובת הילד, עולה בי ההשערה, שהוא קלט זאת בחושיו החדים.
מן האמירות כולן נוכל להסיק שמוות קיים בחייהם של ילדים וילדות בכל גיל ומעסיק אותם מאוד!
ברור גם: שמושג המוות שלהם שונה משלנו, שהוא: חלקי, מגוון, גמיש ותהליכי.
מן המובאות עולה שילדים וילדות מעוניינים מאוד לדבר על מוות.
נראה גם שהם מרגישים את הקושי של המבוגרים לדבר על כך, ולעיתים קרובות מוותרים.
אני מקווה שנוכחנו שאמירות הילדים אינן בדיחות, אלא אשנבים שהם פותחים לנו אל עולמם,
ועלולים להיטרק בפנינו אם נשתעשע ונצחק מהן, אם לא נקשיב להן במלוא תשומת הלב ובאומץ.
נקרא כעת יחד, סיפור על מוות לילדים, (ולא רק להם…)
שם הסיפור: “חתול קטן מתוק”. ואקדים עם הסיפור של הסיפור.
הייתי אז כבר סבתא לשני נכדים ראשונים. ים – הייתה בת שלוש וחצי, ורום – בן שנה וחצי.
שניהם, עם הוריהם, גרו איתנו באותה חצר.
באחד הימים, אליאור בתי, שהיא דודתם, הביאה הביתה גורת חתולים, מתוקה במיוחד.
ים ורום נכדיי התרגשו מאוד, וים אמרה: “אם אליאור הביאה אותה, נקרא לה: אורה”.
לאחר שלושה שבועות, כשלקחנו את אורה לווטרינר, הוא גילה לנו שהיא בעצם חתול.
ים אמרה מיד: “אבל לא משנים לאורה את השם, כי הוא יתבלבל…”
כשלושה חודשים לאחר שאורה הגיע אלינו, ים נכנסה לחדר הביטחון כשאורה האהוב חבוק בחיקה, ולרוע המזל הוא קפץ מבין ידיה ברגע שסגרה את דלת הברזל של חדר הבטחון.
כשאמרנו לים “אורה מת” היא החלה לבכות מאוד. חיבקנו את ים הבוכה, דמענו איתה וכיבדנו את זכות הבכי שלה.
כשים חדלה לבכות היא החלה לשתוק. עטפנו אותה באהבה וכיבדנו גם את שתיקתה, שהייתה שלב נוסף באבל שלה.
ימים אחדים לאחר מכן, ים החלה ללכת על ארבע וליללה כמו חתול… כשהצענו להביא לה חתול אחר, היא דחתה את הצעתנו על הסף, בהבעה של כעס ומחאה.
בשלב הבא, ים ביקשה מרום אחיה הקטן, להיות החתול שלה, והם שיחקו בילדה וחתול.
חיפשתי סיפור ילדים שיעזור לים, וכאשר לא מצאתי, כתבתי לה את הסיפור שלה.
בדרך כלל תהליך כתיבת סיפור, אורך אצלי שנים רבות. הפעם, בשל תחושת הדחיפות ובזכות הליווי מקרוב של ים האבלה, עוד באותו יום קראתי לה טיוטת הסיפור, שכמעט לא השתנה בהמשך.
חתול קטן מתוק
איורים: ים שניר
יום אחד לבית בא
חתול קטן מתוק,
קצת לבן,
קצת ורוד,
קצת אפור,
תינוק.
עם עיניים בצבע כחול,
של הרום
ושל הים
ושמחו
כולם כולם.
סידרנו לו חדר יפה ועגול.
הבאנו ארגז ומלאנו בו חול.
הוא רץ קצת קדימה,
הוא רץ קצת אחורה,
עיניו זהרו
אז קראנו לו אורה.
הוא שמע את השם ואהב
ואפילו נפנף בזנב.
הוא קצת
שרט,
משך,
נשך,
אבל הכול בצחוק,
גלגל כדור, שיחק עם חוט,
קפץ מאוד רחוק.
עלה על ים,
עלה על רום,
טיפס מהר לכל מקום.
ניתר לפה,
ניתר לשם,
ויום אחד,
הוא נעלם…
כולם אמרו: “הוא מת.”
אולי זאת האמת.
או שהוא גר בכלל
בארץ חתולים,
חומים,
כתומים,
סגולים,
ומנפנף זנב משם,
“אל תדאגו לי רום וים!
וגם אתם כולם”.
כשסיימתי לקרוא לים את הסיפור, מתוך דף הטיוטה, היא אמרה לי מיד: “עוד פעם”… ו”עוד פעם”… ו”עוד פעם”… ואז הודיעה לי בהחלטיות: “עכשיו אני רוצה שיהיה לי גם ספר על אורה”.
אמרתי: “נהדר, בואי נבקש מאליאור, או מאמא שלך אחיעד (שתיהן מאיירות) לאייר אותו”.
ים הסתכלה עלי במבט מתפלא ומאוכזב ואמרה: “זה הסיפור שלי”.
והלכה נחושה להביא את הצבעים שלה. הודיתי לים בליבי על השיעור שלא אשכח!
כשהבאתי דפי ציור בגודל (4A) ים שאלה בהשתוממות: “סבתא, את זוכרת שאורה היה קטן?”
“אני זוכרת” השבתי. “אז למה הבאת דפים כל-כך גדולים?”.
קיפלתי את הדף לשניים… ים הנידה ראש לשלילה. קיפלתי לארבע, וים הנהנה.
גזרתי את הדפים, בגודל שים אישרה, והתחלנו לעבוד.
בכל פעם לקחתי דף קטן, כתבתי וקראתי בקול, משפט אחד מהסיפור, כמו:
“יום אחד אליאור הביאה חתול קטן מתוק…”
ים הפעוטה הקשיבה, לקחה דף קטן, וציירה עליו: את אליאור מביאה את החתול אורה.
וכך, דף אחר דף, אני קראתי וכתבתי, וים שמעה וציירה.
תהליך הכתיבה והאיור ארך שלוש וחצי שעות! ים נעלה את הדלת, כדי שאף אחד לא ייכנס לחדר.
ראיתי איך החיוורון שהיה נסוך על פניה ימים רבים, הולך ונעלם. בעיניה עדיין נצנצו מדי פעם דמעות, אך גם חיוכים הפציעו מפיה הקטן. ראיתי איך שמחת החיים חוזרת אליה. היא הגיבה, דיברה, צחקה… מדי פעם אפילו קפצה מן הכיסא, מחקה את תנועותיו של אורה החתול שלה.
כשסיימנו חיברתי את כל הדפים בסיכות והושטתי לה.
ים חיבקה את הספרון הקטן, השמור עמי עד היום [להראות] ואמרה:
“עכשיו אני כבר לא עצובה, כי יש לי את אורה בספר”.
היא אז רצה בהתלהבות לעבר הדלת, ולפני שיצאה הסתובבה אלי וצעקה:
“סבתא! אני רצה לספר את זה לכולם בבית, שיותר לא יהיו עצובים”.
ידעתי שהסיפור על החתול אורה עשה את שליחותו, אך ידעתי גם, שלפני ים, חיים שלמים של התמודדות עם החוויה הטראומטית שהיא עברה.
בחודשים הבאים, ים המשיכה בעידודי לצייר עבור הסיפור וכעבור כחצי שנה, הגעתי ל”הוצאת הקיבוץ המאוחד”, עם כתב היד של הסיפור על אורה, ועם ציוריה של ים בת הארבע.
מניסיוני, ידעתי, שקשה לצפות מהוצאת ספרים, איכותית ככל שתהיה, להוציא לאור סיפור על מוות, לילדים רכים. היה לי ברור, שגם אם אנשי ההוצאה הנאורים ישתכנעו, שזהו סיפור טוב וחשוב, הם יהססו מאוד להוציאו לאור, פשוט מפני שרוב ההורים לא יקנו ספר על מוות לילדים רכים.
על כן הייתי ממש מופתעת ונרגשת כאשר קיבלתי מהם תשובה חיובית.
“ומי יאייר את הסיפור?” הם שאלו.
“מה זאת אומרת? שאלתי, הבאתי לכם את הסיפור עם האיורים של ים”.
“השתגעת? – איורים של ילדה בת ארבע?”
אך לא וויתרתי, שכן זהו השיעור שלמדתי מים ולא שכחתי
כשחגגו לפיקסו 70 שנה, הוא אמר:
“הייתי זקוק לארבע שנים כדי ללמוד לצייר כמו רפאל,
ונזקקתי לתקופת חיים שלמה כדי ללמוד לצייר כמו ילד.”
קורצ’אק כתב: “הילדים, לא יהיו במרוצת הזמן אנשים, הם כבר אנשים”
בהשראת קורצ’אק, ברוח פיקאסו, ועם מלכה הס ברקע, אפשר לנסח כך:
‘אומנות הילד, לא תהיה פעם אומנות – היא כבר אומנות’.
האיורים של ים בת הארבע מרגשים מאוד ילדים צעירים, השמחים לפגוש איורים דומים לשלהם בספר אמיתי, ולהיווכח שמישהו מחשיב את איוריהם כדבר בעל ערך לעצמו, ולא כטיוטות בדרך לציורים אמיתיים של גדולים.
ים האבלה הייתה עדיין בראשיתה של התמודדות רבת שלבים, עם המוות הטראומטי שחוותה,
ההוצאה לאור של הסיפור שלה עם איוריה, הייתה שלב חשוב עבורה.
עשינו יחסי ציבור לספר כדי להגיע למשפחות ולילדים רבים. קיוויתי שהכתבות בהן ראיינו את שתינו
נתנו לים הרגשה שהיא עוזרת לעוד ילדים להתמודד עם מוות.
במהלך השנים סיפרתי הרבה פעמים על אורה במפגשים עם ילדים, שלכמה מהם ים הצטרפה,
גם בזה ראיתי שלב משמעותי עבורה, במיוחד כאשר היא שמעה ילדים וילדות שסיפרו בהתרגשות
על התמודדויות עם אירועי מוות שהם חוו.
בגיל נעורים: ים התנדבה בהתלהבות למגן דוד אדום, והתקדמה בהתמדה קורס אחרי קורס כפרמדיקית. בצבא היא התעקשה להיות חובשת, ודרשה ממפקדיה להשקיע בלימוד של עזרה ראשונה לחיילים הקרביים, הרבה יותר ממה שהיה מקובל עד אז, בטענה שברגע האמת זה עשוי להציל חיים. לאחר הצבא ים החליטה ללמוד רפואה.
בכל אלה אני רואה שלבים נוספים בהתמודדותה עם אותה חוויה טראומטית ומעצבת.
חברה פסיכולוגית אמרה לי שבשפה המקצועית זה נקרא: “פוסט טראומטיק גרוס” כלומר: צמיחה מתוך טראומה.
על צמיחה מתוך טראומה, למדתי ולומדת שיעורים עצומים ממורה גדול לחיים ומוות עבורי, נהר בני, שעבר פגיעת ראש קשה ביותר בתאונת דרכים כילד, וצמח להיות אדם מיוחד ואמן רב-תחומי.
נהר חי בקהילה מרפאת ב”בית אלישע” שבקיבוץ הרדוף.
באחת השנים, לאחר הצפירה ביום כיפור, אמרתי לו: “נהר, על מה חשבת בזמן הצפירה?”
“חשבתי על כל המתים שהכרתי”. הוא השיב.
“ומה חשבת עליהם?” הקשיתי…
והוא ענה לי בפשטות, כאילו אין תשובה אחרת: “שלחתי להם אהבה”.
בשיעור נוסף זכיתי לפני כ 20 שנה, כאשר הוזמנתי להרצות בפני קבוצה של כמאתיים גננות דתיות.
אחת מהן ניגשה אלי לפני תחילת ההרצאה ואיתה ילדתה בת השש, התשיעית שלה כך אמרה.
לדבריה הביאה אותה, כי לא היה לה היכן להשאירה, ולא רצתה להחמיץ את ההרצאה.
“אני אוהבת מאוד את ספרייך” היא אמרה לי, “אך הרשי להתוודות בפניך שבספר: ‘מעשה במסמרים’ – במקום להקריא: ‘ראינו זרזיר מת בשלולית’, אני קוראת: ‘ראינו זרזיר בשלולית'”.
מבחינתה של אותה גננת, כמו מבחינתם של מבוגרים וגם מחנכים רבים, ילדי גן, צעירים מדי בשביל לפגוש מוות, על-כן היא השמיטה את המילה “מת” מן הסיפור “מעשה במסמרים”.
וברור שמבחינתי כסופרת וחונכת המילה “מת” לא נכתבה שם במקרה…
השיחה המקדימה עם אותה גננת, גרמה לי לספר באותה הרצאה: את הסיפורים: “חתול קטן מתוק” ו”מעשה במסמרים”.
[לספר “מעשה במסמרים”]
עם אותה קבוצת פעוטות, המתוארת ב”מעשה במסמרים” חוויתי באחד הטיולים אירוע מכונן,
אשר העמיק, את יכולתי להתבונן ב”מוות”, מעיניהם של ילדים שונים, ולבחון את ההתנהלות והתפקיד של המבוגרים במצבים אלה.
היו לנו יעדי טיולים קבועים וידועים לילדים, לכן לא צעדתי בראש. הילדים בחרו את המסלול והכתיבו את קצב ההתקדמות לפי הדברים שעוררו את סקרנותם ואני צעדתי בעקבותיהם לומדת כל הזמן.
ידעתי: שרק במקום בו סקרנותם תתעורר, יתקיים תהליך למידה משמעותי.
בבוקר בו אירע אותו מעשה, היינו בדרכנו לרפת, אך ששת המטיילים הזעירים, כבני ארבע, נעצרו כולם כאחד כמאה מטר מהפעוטון, על הדשא הגדול, יצרו מעגל קטן ולא זזו. הגה לא נשמע שם. כשהצצתי מעבר לכתפיים הקטנות, ראיתי זרזיר מת.
(זוכרים: את הזרזיר המת מ”מעשה במסמרים”?)
יכולתי בקלות לפרק את המעגל הסקרן, אם הייתי מכריזה משהו כמו: “ילדים הנה הטרקטור הגדול!”
והיו לי, דרכים נוספות להימנע ממפגש פתוח וקשוב של בני ארבע עם מוות:
יכולתי לרכך אותו… ולומר: הציפור עייפה, ישנה, חולה…
יכולתי להרצות עובדות לילדים ולהכביר מידע.
יכולתי לפטור עצמי ב: “זה זרזיר מת” – בואו נמשיך בטיול.
יכולתי להזהיר שאסור לגעת בציפור מתה.
ועוד… אנחנו אלופים בלהתחמק… לשמחתי הניסיון החינוכי שרכשתי מנע ממני לפול באחד הפחים האלה, וזכיתי לשיעור נפלא לחיים, אותו אחלוק איתכם.
מה עשיתי? הצטרפתי למעגל הפעוטות הדומם. ולא אמרתי מילה!
בכך, רמזתי לילדים, שאינני מתעלמת, שאני כאן כדי להקשיב להם.
ידעתי שזהו המפגש הראשון שלהם כקבוצה, עם ציפור מתה, והייתי סקרנית מאוד להיווכח מה משמעותו עבורם כקבוצה, ועבור כל אחת ואחד מהם. שהרי הם שונים.
השתיקה נמשכה עוד זמן מה, ואז אחד מהם שבר אותה ואמר: “למה הציפור מתה?”
בקלות יכולתי ליפול גם בפח הזה ולחגוג עם ה”שאלה כביכול” “למה הציפור מתה?” של הילד הראשון שהעז לדבר ולהשיב בשטף, לו ולכל ששת התמימים ההמומים תשובה מפורטת, שאת כל מרכיביה הם הכירו מן הטיולים.
לא עשיתי זאת, כי כבר ידעתי שמשפטים המסתיימים בסימן שאלה, בפי ילדים, אינם בהכרח שאלות! לעיתים קרובות זו דרכם של ילדים לומר לנו: זה מעניין אותי!
והרי במעגל השקט ניצבו שישה ילדים וילדות, שישה עולמות, איך אדע מה משמעות המפגש עם הציפור המתה עבור כל אחד ואחת מהם, ואיך אעביר להם את המסר שאני מעוניינת מאוד לדעת.
לשם כך, נקטתי בצעד עליו אני ממליצה בכל פה, בתקשורת עם ילדים. החזרתי לקבוצה את המשפט בנוסח המדויק של אותו הילד, ואמרתי: “ילדים, למה הציפור מתה?”
בשיח המקובל בינינו המבוגרים זה אולי נשמע מוזר, אך דיברתי בשפה המובנת לגמרי לילדים.
הקשיבו לתגובות המפתיעות והנהדרות שקיבלתי משלושה מהם, ותיווכחו.
ילד ראשון הגיב על “למה הציפור מתה?” ואמר: “כי היא לא יכולה לעוף!”
מה הסקתי מדבריו? ש”ציפור מתה” עבורו, היא ציפור ש”לא יכולה לעוף!”
הבנתי, שבמפגש עם הציפור המתה, הכי מפתיעה אותו העובדה, שהיא לא עפה! כי כל הציפורים שראה עד כה עופפו… אולי הוא אפילו רץ אליהן ורצה מאוד להצליח לתפוס אותן… והנה, לראשונה, לפניו ציפור שלא עפה. וקוראים לזה “ציפור מתה”! כלומר מבחינתו מתה – זה לא עפה.
המעגל הדומם לא זז ממקומו ואז לאותה שאלה-כביכול, שעדין הייתה תלויה באוויר: “למה הציפור מתה?” ילד אחר הגיב: “כי אסור לנו לגעת בה”.
בדבריו שמעתי את השאלה: ‘האם מותר (לי) לגעת בציפור מתה?’
כלומר, מול התופעה שמכונה ‘ציפור מתה’ הוא עובר חוויה שונה לחלוטין מחברו. הוא מבקש לדעת, מה אסור ומה מותר ביחס לציפור מתה. מה הם כללי ההתנהגות המקובלים במעמד זה.
המעגל עדיין לא התפזר, והשאלה-כביכול “למה הציפור מתה?” תלויה באוויר, ואז ילדה אחת אמרה בשקט: “כי אנחנו עצובים…”
היא הציפה פן אישי נוסף, למפגש עם הציפור המתה. וכנראה בקשה לברר מה מצפים ממנה להרגיש מול ציפור מתה? האם היא אמורה להיות עצובה? ואולי לבכות?
המפגש שלה עם ה’ציפור המתה’ שונה לחלוטין, משני חבריה,
שימו לב, ששלושת הפעוטים שהתבטאו באותו מעמד, כלל לא ביקשו לדעת: למה הציפור מתה?
הם בעיקר בקשו לעדכן את ניסיון החיים שצברו עד כה, מול התופעה של ציפור המתה.
האם ציפור מתה יכולה לעוף?
האם מותר לגעת בה?
האם בני אדם מתאבלים על ציפורים?
אילו בתגובה למשפט “למה הציפור מתה”? הייתי “נופלת בפח” ונותנת תשובה מפורטת ומנומקת לסיבת המוות, לפחות שלושה ילדים, היו מחזירים לי את השאלה! אבל “למה הציפור מתה?”
כי בתשובתי, לא הייתי מתייחסת כלל, לעניין שהעסיק אותם, במפגש שלהם עם הציפור המתה…
וצריך לזכור שהיו במעגל עוד שלושה ששתקו, מניחה שגם להם היו תהיות, שלא ביטאו עדיין.
מניחה שחוויתם לא פעם ילדים השואלים את אותה שאלה שוב ושוב, גם אחרי שקיבלו תשובה מפורטת? האירוע עם הציפור המתה, עזר לי להבין מדוע זה קורה:
נוכחתי, שילדים רכים מחזירים לנו את השאלה, כאשר אנחנו עונים להם, על מה שסברנו בטעות, ששאלו אותנו, לא על מה שעניין והעסיק אותם באמת!
ואיך נברר מה מעסיק אותם? הדרך שאני ממליצה עליה, כאמור, היא להחזיר להם את השאלה,
(שלרוב כאמור, איננה בכלל שאלה), ולעשות זאת בניסוח ובמילים שלהם –
ואז להקשיב היטב למה שיגידו בתגובה, כי יש סיכוי רב שבתגובתם, יצא המרצע מן השק, ונבין במה הם באמת עסוקים.
על כל זה ועוד דיברתי באותה הרצאה עם מאתיים הגננות הדתיות בירושלים.
כאשר הסתיימה אותה ההרצאה, נגשה אלי שוב אותה הגננת, עם בתה בת השש.
הודתה לי בהתרגשות ואמרה: “אהבתי מאוד את דברייך, אך מרגישה שעדיין אינני יכולה לקרוא לילדי הגן, על זרזיר מת בשלולית”.
הבנתי שיש לה בעיה עמוקה ולא פתורה עדיין ביחס שלה למוות, חיבקתי אותה ונפרדנו.
באותו לילה טסתי לארה”ב, לסדרת הרצאות.
כעבור שבועיים בתי רעותי התקשרה אלי נסערת וסיפרה לי שאותה גננת, אם לתשעה, כאשר שבה לביתה מן ההרצאה, התבשרה שבנה הבכור (כבן שלושים) מת באופן פתאומי.
צירוף מקרים אמיתי ומזעזע.
ברור לכם שבנסיבות האיומות הללו, היא, שנמנעה מלומר את המילה “מת” בנוכחות ילדים, לא יכלה עוד לעקוף את המוות, והייתה חייבת למצוא בדחיפות דרך לסייע לעצמה, לילדיה ולבת הזקונים בת השש, להתמודד אתו.
לאחר השבעה, היא השיגה את הטלפון בביתנו ובקשה מרעותי בתי, לשלוח לה בדחיפות את הספר “חתול קטן מתוק” שסיפרתי בהרצאה.
כששבתי לארץ, חיכה לי מכתב תודה נרגש ממנה. היא סיפרה לי על בנה שנפטר ועל ההתמודדות עם האסון הפתאומי הנורא, והודתה לי במילים נרגשות ביותר על השיעור, ועל הספר ששלחנו לה,
וכך חתמה את מכתבה: “…אני קוראת בספר הזה כמו בספר תפילה”.
במפגשיי עם ילדים בכתות א-ג אני מספרת אותו לעיתים קרובות, גם אם זו כתה סוערת, וגם אם כבר ישבו כ 45 דקות, דממת מוות משתררת כשאני מספרת על החתול שמת.
ותמיד! ברגע שאני מסיימת, מורמות ידיים תקיפות וידיים מהססות, ואני מגלה שבליבם של ילדים וילדות רבים קבורים סיפורי מוות, שהיו רוצים מאוד לספר, אך לרוב אין מי שיעודד אותם ויעז להקשיב להם.
לאחר מפגש כזה, אני מבקשת ומתחננת בפני המחנכות שיקדישו לכך זמן, שיכינו עם הילדים ספרונים אישיים עם סיפורי המוות שלהם, שהרי בשביל זה אנחנו רוכשים שפה ולומדים קרוא וכתוב, כדי לתת ביטוי לרגשותינו ומחשבותינו, ולא רק כדי להצליח לפענח טקסט תרגול משמים, או להצליח בעתיד לקרוא עיתון…
אני אפילו נותנת למורות את כתובתי ומבקשת שישלחו לי את הסיפורים. אך זה לא קורה…
לדאבון לבי, בחינוך, כמו גם בספרות ילדים, אנחנו מקדישים הרבה יותר זמן ומשאבים לנושאים הקלים עבורנו, ואינם חשובים באמת לילדים, כמו: ניקיון, סדר, התנהגות, נימוס…
ומזניחים את הנושאים המשמעותיים יותר, עבורם, גם עבורנו.
סופרי ילדים אמורים לייצג את הילדים נאמנה, ולא לחמוק משום נושא שמעסיק אותם.
וזה אכן אתגר מורכב, כי את סיפור הילדים כותב אדם מבוגר, אך הוא אמור להיות סיפורו של הילד.
מרים ילן שטקליס אמרה: “אם אינו זוכר את ילדותו אל ייגע בדבר”
אותה מחויבות לייצג את הילדים נאמנה, ולא לחמוק משום נושא שמעסיק ילדים באמת, נדרשת גם מהורים ומחנכים וכן, גם מסבתות וסבים, כפי שהדגמתי בסיפור של הסיפור “חתול קטן מתוק”.
היכולת, או אי היכולת של מבוגרים, להיות עם הילדים בחוויות החיים שלהם, על כל גווניהן,
וביניהן גם בחוויית המוות, היא עניין גורלי ומשמעותי ביותר במערכת היחסים שנבנית ביניהם.
למעשה היא מסמלת את יכולתם, או את אי יכולתם של המבוגרים להבחין בייחוד של כל ילד, להכיל אותו ולעודד אותו להתפתח בדרכו.
אי יכולת לעשות זאת ממיתה בילד את אותו ייחוד, את נטיית הלב האישית והחד פעמית שבו, ומאיימת עליו ממש כמוות.
עצוב לי לקבוע, שמוות הוא נושא מת במדף הספרים לגיל הרך.
רוב הילדים לא יפגשו כלל סיפור או שיר על מוות בשעת סיפור, אפילו בעת משבר.
ואין כאן עניין כמותי. סיפור אחד אמיץ ומבוגר אחד עז רוח, יכולים לעשות את כל ההבדל,
בין הכרה בנוכחות המוות במרחב החיים המשותף לנו ולילדים, לבין הכחשתו.
מלכה האס המחנכת המיתולוגית משדה אליהו אמרה: “בשביל זה ילדים צריכים את סיפורי התורה,
כי שם מדברים על מעגל החיים… החיים והמוות”.
אחתום בשיר שלי “עץ העצב”, אותו אני מקדישה לכל מי שחוו אובדן קשה וכואב, ומרגישים שחרב עליהם עולמם, בתקווה שיעזו ויצליחו לצמוח ממנו.
עֵץ הָעֶצֶב מִירִיק שְׂנִיר
הָעֶצֶב עַל אָדָם שֶׁמֵּת –
מָשׁוּל לְעֵץ.
עֵת נִפְתַּחַת אֲדָמָה
לִקְבֹּר אוֹתוֹ,
בְּלִבֵּנוּ בּוֹר נִפְעָר
וּשְׁתִיל עֵץ הָעֶצֶב נִטָּע בּוֹ.
דְּמָעוֹת חַמּוֹת מְחַלְחְלוֹת אֵלָיו
מַשְׁקוֹת
מַרְווֹת
וּלְאַט לְאַט
שְׁתִיל עֵץ הָעֶצֶב נִקְלָט.
שֳׁרָשָׁיו
דַּקִּים עֲצוּבִים אֲרֻכִּים
מַעֲמִיקִים בָּנוּ
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.
אהֲבָה גַּעְגּוּעִים וּכְאֵב
הֵם שֶׁמֶשׁ אֲוִיר וְרוּחַ
לָעֵץ שֶׁבַּלֵּב.
מִכּוֹחָם הוּא מֵנֵץ וּמְלַבְלֵב
וּמִבְּלִי שֶׁרָצִינוּ פִּתְאֹם פּוֹרֵחַ.
וְיוֹם אֶחָד מִתְפַּלְּאִים לִרְאוֹת
שֶׁעֵץ הָעֶצֶב הִבְשִׁיל פֵּרוֹת
הֵפִיחַ רוּחַ וְהֵעִיר
צִפּוֹר שִׁיר.
אַךְ אִם לֹא נִקְלַט עֵץ הָעֶצֶב
בָּנוּ בְּאַדְמָתוֹ,
אֲנַחְנוּ נוֹבְלִים אִתּוֹ.