“את הסיפור נפתח בקיץ / ביום תמוז צהוב, יבש / עת ברחובות ירושלים / כל קיר בער, להט כאש / וילד קט יפה עיניים / הביט מן החלון נכסף / מתי ירדו מן השמים / המים שכל כך אהב.” וכשסוף סוף ירדו גשמים וקנו לו מגפיים חש הילד כאילו צמחו לו כנפיים. “קראו גדולים / צרחו הטף / לא יאומן! הילד עף!” אך אחריו רדף קולה המוכר של אמא: “אל תכנס לשלוליות!” כמובן שזו גזרה שהוא לא יכול לעמוד בה. “פתאום ראה שלולית מולו / כולה רוטטת מים / עד ההרים נשמע קולו / יש ים בירושלים!!!” לאחר שמגפיו של השובב התמלאו מי בוץ הוא חזר הביתה, עם תרוץ חביב. “היכן היית בן זקונים? / הלכתי וחזרתי. / ולמה פה רטוב בפנים? / אה… אה… אני הזעתי…”
איורים
כרמית גלעדי פולארד שיצרה ירושלים קסומה, ירושלים של ילדות, ירושלים של פעם, והפליאה להגשים את כל משאלות של הילד מן הסיפור ושל הקוראים במכחולה.
הסיפור של הסיפור
הסיפור מוקדש ליום הולדת שמונים של שמואליק, אבא שלי ומבוסס על סיפור מילדותו שסיפר לי בילדותי. וכך כתבתי לו בהקדשה: “לילד רך יפה עיניים, בעיר כשרה נשגבת נוף, אשר אהב מרחם מים, אך לא היה לו ים וחוף. ליל שהיה לי אב, והוא כבר סב וגם רב סב, לילד שתמיד אוהב, לבן גבורות סיפור נכתב.”
נושאים מתאימים
חורף, מים, ים, איך ילדים לומדים את העולם, דרישות המבוגרים מול צרכי הילדים.
פעילויות אפשריות
לפני או אחרי הסיפור: טיול חורף, צבעי ידיים (חום), עבודה בחימר, בארגז חול ומים. שיחה על חוויות בוץ ושלולית ועל תסכולי האיסור. הורים וסבים מספרים לילדים זיכרונות ילדות שלהם בנושא.
למחשבה…
“חנוך לנער על פי דרכו” לכל ילד דרך ייחודית לחקור את העולם, אם חוסמים אותו, משבשים את הלמידה הזאת, והוא נכשל, לא זוכה להערכה, על כן לא מעריך את עצמו, וכתוצאה מכך גם לא אוהב את עצמו ואיך יאהב את זולתו? הרי כתוב בפרוש: “ואהבת לרעך כמוך” הנה הקשר בין למידה לאהבה, או לחילופין, בין למידה לאלימות. אלימות מקורה באלם. כאשר לא מאפשרים לילד ללמוד את העולם בדרכו, כאילו גוזרים אלם על הקול הפנימי הייחודי שלו. היצר שדוחף את הילד ללמוד שלולית בדרך שלו, הוא לא יצר רע, אך עלול להפוך ליצר רע אם יחסם, אם יאלם. לעומת זה אם יסופק יצר הלמידה, נקבל במקום יצר רע – יצירה! אשה אחת סיפרה לי שסבתא שלה נהגה לשים ערמת בוץ על הרצפה בזמן שעשתה את עבודות הבית, עבור הילדים הקטנים. אצלי בבית כשהילדים היו קטנים, היה ארגז חול (רטוב) על גלגלים.
מובאות
“אין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה.” התירוץ שהילד המציא, היה אמנם מצחיק עבורנו, אך הוא לא ניסה להצחיק אף אחד, רק לחמוק מעונש על הפרת ההוראה שקיבל. מה התירוץ שלו מלמד אותנו על עולמו של הילד? ומה הוא מלמד אותנו עלינו?
