כְּשֶׁיְּלָדִים חוֹשְׁבִים עַל אָמָקָקוֹת, צָצִים בָּראשׁ שֶׁלָּהֶם מָלֵא דְּבָרִים שֶׁהֵם מְדַמְיְנִים, וְאָז הֵם אוֹמְרִים: בִּשְׁבִיל מָה אֲנַחְנוּ צְרִיכִים טֶלֶוִיזְיָה וּמַחְשֵׁב?
אָמָקָקָה זוֹ הַחַיָּה הַיְּחִידָה, שֶׁעַד שֶׁלֹּא חָשַׁבְתָּ עָלֶיהָ, הִיא לֹא הָיְתָה קַיֶּמֶת. …וְאַחֲרֵי שֶׁחָשַׁבְתָּ עַל אָמָקָקָה, הִיא כְּבָר לֹא עוֹזֶבֶת אוֹתְךָ. הִשְׁאַרְנוּ גַּם לָכֶם מָקוֹם לְצַיֵּר וְלִכְתֹּב אֶת הָאָמָקָקוֹת שֶׁלָּכֶם. בַּסֵּפֶר הַזֶּה מֻתָּר! וּכְדַאי!
ספר האמקקות הגדול הראשון אינו עוד ספר לילדים. הוא הספר של הילדים. הם הגו, הם סיפרו, הם (ועד מספר “ילדים” מבוגרים) כתבו וציירו ספר זה. ואתם הקוראים תהנו מהסיפורים והציורים בספר האמקקות , ותתרגשו כשתופענה האמקקות שלכן, בלי כל הזמנה, כך פתאום… ועל כן זה גם הספר שלכם.
הסיפור של הסיפור
הכל התחיל עם אופק (בן 3) שסיפר עליהן שהן נורא ביישניות, אבל יום אחד, הוא עצמו ראה אמקקה אחת. זה ממשיך עם אהרון, הקובע, שאלה הן החיות היחידות שלא היו קיימות לפני שמישהו דמיין אותן. אבל, מאחר שמישהו, ובעקבותיו “מישהם” רבים דמיינו, ראו, ספרו וציירו, הרי שהן קיימות, מתרבות ובועטות בכל כובד יישותן. נכון, יש מהן עדינות כטיפות טל על עשב, אחרות אדירות ואוכלות פילים לארוחת הבוקר. – והיכן הן דרות? – בכל מקום: במדבר, בשמש ובירח, בים ועל העצים, וגם “אצלי בבית שלי, בבית הילל. הן החברות שלי.” כך כפי שמספר לנו יוני (בן 6). ברור, שכל אחת מן האמקקות השונות, ממלאה תפקיד ואפילו שליחות אצל בעליה, ובכך עוצמתה וכוחה.
למחשבה…
האמקקות שונות מאוד מן היצורים המאכלסים סיפורים ותוכניות טלוויזיה, אין הן מסוג היצורים שבפולקלור: לא שד ומזיק, לא נימפה או מלאך, וגם לא קוסמים השולטים באלה. יש להם אישיות אינדיווידואלית הנגזרת, מן הצרכים היחודיים של הפרט שהגה אותם, בהתאם לכך הן פושטות ולובשות צורה, משנות ממנהגן ואינן כפופות למוסכמות ולהרגלי מחשבה. תוך כדי סיפור וציור הן מוסיפות כח ולגיטימציה. ההתלהבות שבה הקשיבו השתלבו, השתתפו, סיפרו וציירו, כותבי הספר, מוכיחה שהאמקקות הן היצורים הדרושים והמבוקשים ביותר סביבנו, כל עוד אנו ילדים או כל עוד הילד שבנו חי ופועם. (חלק מהמספרים והמציירים בספר שלפנינו עברו כבר מזמן את גיל הילדות). איש לא המציא אותן עבורנו, לנו בלבד הדרך אליהן, ועל כן הן ייחודיות לכל אחד מאיתנו. אין צורך להזמין או ללחוץ עליהן להופיע, פשוט להרשות להן, והן כבר כאן. ספר האמקקות הגדול הראשון אינו עוד ספר לילדים. הוא הספר של הילדים. הם הגו, הם סיפרו, הם (ועד מספר “ילדים” מבוגרים) כתבו וציירו ספר זה. ואתם הקוראים תהנו מהסיפורים והציורים בספר האמקקות , ותתרגשו כשתופענה האמקקות שלכן, בלי כל הזמנה, כך פתאום… ועל כן זה גם הספר שלכם.
מובאות
יֵשׁ לָנוּ דִּמְיוֹן! (תמה בת 7)
