תינוקות מתנגדים לחיתולים. למה אנחנו לא מקשיבים?
מאמר שנכתב ופורסם עבור Ynet
ערוץ ההורים של ynet גאה לארח את סופרת הילדים האהובה מיריק שניר (“יש לי שיר”,
“מרים והים”) שתפרסם כאן סדרת מאמרים מיוחדת.
בכל מאמר מגישה שניר “דברים שליקטתי והבשילו בי באינספור טעיות
בדרך”.
קצרים בתקשורת בין שפת מבוגרים לשפת ילדים באים לידי ביטוי בדרכים רבות. במאמרה האחרון בסדרה לוקחת מיריק שניר את הנושא צעד אחד קדימה, וכדי להדגימו היא משתמשת ב”משל החיתולים”: למה ברגע שהתינוקות יוצאים לעולם אנחנו כופים עליהם חיתולים? האם זה מה שהם רוצים? האם לכך התכוון הטבע?
מיריק שניר
ילד: “אלוהים היה פעם תינוק?”
ילדה: “איך יוצאים הילדים… עם בגדים או בלי בגדים?”
ילד (לאמו המחתלת את אחיו התינוק): “את עושה לו כמו שטרודל”.
ילדה: “תסובבו לי את הטוסיק, אני לא רואה איך לנגב”.
ילד: “בן מחרבן ובת מחרבת”.
ילד: “גם למישמיש יש טוסיק”.
אינספור תחליפי-אם
תינוקות מגיחים מרחם אמם עירומים, תלותיים ורגישים. על פי כוונת יוצרם (יהיה אשר יהיה) הם היו אמורים למצוא מענה מושלם לצורכיהם – מזון, הפרשות, חום, ביטחון, ניידות, קשר, אהבה – באמהותיהן המצוידות להפליא. אולם רוב הנולדים בתרבות המערב פוגשים מציאות שונה ובלתי צפויה, מבחינתם.
מרגע הלידה נכפה עליהם תהליך של הסתגלות לאינספור תחליפי-אם ומוצרים שבני-אדם המציאו לנוחיותם שלהם. חברות ורשתות רבות מתפרנסות מהמצאתם ומכירתם של מוצרים אלה, כשהן סומכות על הלהיטות שלנו להצטייד במילה האחרונה כדי להקל על עצמנו במשימת ההורות התובענית והמתישה.
רובנו מתקשים לדמיין גידול תינוקות ללא בקבוק, מוצץ, תחליפי חלב, מיטה, עגלה, לול, תנור, אינטרקום, וידיאו, ו… חיתולים.
מה השפעתם של כל אלה על הרכים הנולדים? כיצד נדע? האם הם אומרים לנו בדרך כלשהי? האם יש בנו עוז רוח לשאול אותם ובאמת ולשמוע את תשובותיהם? האם אנחנו מסוגלים לשנות ולהשתנות בעקבות מה שיאמרו לנו?
מודעות היא הדרך להתחשבות
ארגיע מראש: זו לא תהיה הטפה לחזור לחיות ביער. זה כן יהיה ניסיון לעורר מודעות להתכוונות המקורית של הטבע, להסתגלות המורכבת שנתבעת מתינוקות להמון תחליפים, שלעולם לא יענו על צורכיהם בשלמות.
מודעות היא צעד מקדים והכרחי ליכולת להתחשב. ולאי התחשבות, יש מחיר כבד. להתעלמות מתמשכת מצורכיהם הטבעיים של תינוקות יש תוצאות קשות ומאיימות, שאנו כבר עדים להן.
מהי ההשפעה של תחליפי-האם על התינוקות?
איור: אליאור שניר
תהליך ה”תירבות” המהיר שנכפה על הנולדים “לחיק” התרבות המודרנית, כרוך בסכנות רבות לגוף ולנפש האדם. לגוף ולנפש החברה כולה. במאמר זה אתייחס לחיתולים כמשל ודוגמה לעניינים רבים אחרים בינינו לבין הילדים.
תינוקות מדברים אלינו בגופם
חיתולים נראים לנו חלק “טבעי” מגידול תינוקות. אני משערת שעצם ההעזה לברר את הנושא, מכניסה אי שקט בקוראים רבים. אשתדל לגעת בזהירות בנושא ה”ממוקש” הזה.
מה אומרים העוללים על החיתולים? הם לעולם לא ידברו אלינו בשפתנו, נצטרך לשמוע אותם בשפתם. הם מדברים אלינו בכל גופם ויישותם. תינוק עירום מטיל מימיו או עושה צרכיו, בזרם המפתיע אותנו בעוצמתו (מי לא עמד פעם במקום הלא נכון ברגע הלא נכון?). מתבקש לשאול, מדוע הטבע הקדיש כל כך הרבה תכנון ואנרגיה להרחקת ההפרשות מהגוף? כנראה, למען בריאותם.
כיוון שאיננו שואלים, אנחנו מקבלים את פניהם המגיחות מן הרחם עם ערימת חיתולים. למי אנחנו דואגים יותר: לאיכות חיינו או לאיכות הסביבה? בכל מצב, איכות חייהם של התינוקות לא סותרת בעינינו את הערימה הזאת…
די מהר תינוקות מעבירים לנו רמזים לא דקים שאינם מרוצים מהסידור הזה. רובם בוכים כשהחיתול נרטב או מתמלא. בהתחלה בכי של הודעה, בהמשך בכי של מחאה, ולבסוף – בכי של ייאוש. אנחנו שומעים את הקול, אבל לא מקשיבים למשמעות.
נוח יותר לפרש את הבכי כרעב, עייפות או כאב, ולא לקשר אותו להפרשות (שהם ניסו להרחיק ונכשלו). וכאשר אנו כן מקשרים, אנו מחליפים חיתול, אך לא מעיזים לקחת את זה רחוק יותר (תרתי משמע).
משתתקים מתוך ייאוש
אכן, קשה ללמוד על קשר הזמנים בין הבכי לבין ההפרשה, כאשר היא מתרחשת מתחת לשכבות הרבות והאטומות שיצרנו, המסמלות את אטימות התרבות שלנו לצורכי התינוקות.
גם כאשר הקשר בין הבכי לבין ההפרשה מתברר, רובנו אומרים לעצמנו: אין מה לעשות, כמו כל התינוקות בעולם המודרני, גם הוא או היא יתרגלו.
כאשר פניותיו של התינוק אלינו בשפתו לא נקלטות על ידינו ולא מובנות לנו, הוא נותר מתוסכל ומשולל יכולת לתקשר. כאשר צורכי הקיום הטבעיים שלו לא נענים, יצר החיים שבו מרגיש מאוים ולא בטוח בסיכוייו לשרוד.
תינוק שבתקופת חייו הראשונה פוגש חברה אטומה למסריו ומתכחשת למהותו, עלול להשתתק ולוותר או למצוא דרכים אחרות לתבוע ולהשיג מה שנחוץ לו.
נראה שרוב התינוקות מסכינים (מסכנים) עם המצב הלא נעים וחדלים מלמחות בקול, כאומרים לעצמם: ‘ממילא לא מבינים מה שאנחנו אומרים’. כיוון שהשתתקו, אנחנו יכולים להחליף פחות.
מי מרוויח?
מחאת תינוקות העולם נגד החיתולים עולה לא רק מפיהם. גם גופם זועק ‘זה לא בריא לי’ בסימנים רבים: באדמומיות, בפצעים, בצריבות, בפטריות. יש תינוקות שמפתחים אלרגיות להפרשותיהם אחרי מאכלים מסוימים, שהם או אימהותיהם אוכלים. עד שמאותרת הסיבה, מנת חלקם סבל רב…
אך “אל דאגה” – עוד חברות מתפרנסות מפיתוח ומכירה של תרופות שנועדו להתגבר על סימני אי הנוחות והסבל של הגוף הקטן. התופעות אולי “מטופלות” ונעלמות, אבל במחיר הכנסת חומרים שעלולים להזיק לבריאות בטווח הארוך.
ועדיין איננו קמים ושואלים בעוז: מה המסקנה המתבקשת מכל זה? כי התשובה, המובנת מאליה, פשוט איננה נוחה לנו. אז ממשיכים לחתל, כי כך עשו לנו ועובדה ששרדנו, וכך עושים כולם. ומחתלים ילדים אפילו עד גיל שנתיים-שלוש, כשהחיתולים גדלים עם הילדים על פי צרכינו (למישהו זה משתלם מאוד!).
ואחר כך צריך לגמול אותם
ידוע לכל שאפשר ללמד פעוטות דרך חלופית לעשיית צרכים הרבה יותר מוקדם. כך היה כשהיינו קטנים.
סיפרו לי שאסקימואיות נושאות את התינוקות עירומים צמוד לגופן, וברגע שהגוף
הקטן נותן סימן ראשון – והוא נותן – של צורך להפריש, הן שולפות אותם מהפרווה ומחזיקות מעל כלי לעשיית צרכים. תוך שבועות ספורים הם מגיעים לתיאום מושלם. לא בדקתי את הסיפור, אבל זכיתי לראות בסביבתי הורים שמצליחים להגיע לאותו תיאום.
ויום אחד, מתחיל תהליך ה”גמילה מהחיתולים”. ללמד את הקטנים לשבת על סיר זו “תורה” בפני עצמה. קשה לשנות הרגלים, גם אם הם רעים. וגם אז תעשייה שלמה “נחלצת לעזרתנו”: סירים בכל הצורות והצבעים, עזרי עשיית צרכים שונים ומשונים, ספרי הדרכה להורים, משחקים בנושא, ספרי ילדים, קלטות וידיאו, הרצאות ואתרים. התהליך הלא טבעי הזה מלווה בכישלונות, כעסים, בכי, כאבים (עצירויות) ותסביכים לחיים.
המעיזים, ייצאו נשכרים
מה עוד צריך להתרחש, כדי שנסיק שתינוקות וחיתולים לא ממש נועדו זה לזה משבעת ימי בראשית? ראיתם פעם חיה שמחתלת את צאצאיה? לכולן כאחת, וגם לנו, יש פתרונות טכניים גאוניים שהמציאה אמא טבע להרחיק את ההפרשות מהגוף.
הורים קשובים ואמיצים הרוצים לנסות ולעשות מעשה, יגלו שהם לא לבד. רבים כבר יצאו למסע הזה והם תומכים אלו באלו. מיודעי דבר שמעתי שיש כבר ספרות על גידול ילדים בלי חיתולים וחומר באינטרנט למכביר. המעיזים, ייצאו נשכרים, הם וילדיהם ובזכותם – כולנו.