נולדתי עם המדינה, בשנת 1948 כא’ סיון תש”ח, בקיבוץ כפר-גלעדי בגליל העליון, אשר שוכן על גבעה בין: הרי החרמון במזרח, הרי נפתלי במערב, הרי מול הלבנון בצפון, ומשקיף דרומה על עמק החולה עם אגם החולה.
אבי שמואל רבינוביץ, יליד ירושלים, נצר למשפחות השומר, זייד וגלעדי, ולמשפחת וולקני, הגיע בגיל 16 לקיבוץ ועד היום הוא חבר בו.
אימי רחל סגל, ילידת כפר-גלעדי, בת למרדכי סגל מייסד סמינר הקיבוצים באורנים ובת”א, ומנהלם שנים רבות, היא מחנכת מחוננת כל השנים וגם כיום. חודש וחצי לפני הולדתי, הוקמה מדינת ישראל ופרצה מלחמת השחרור.
כשרחל אימי הייתה בחודש התשיעי להריונה, הופצצה כפר גלעדי מן האוויר וחברת נפש שלה, בשם מרים מולכו נהרגה על ידה.
כשהגיע זמנה ללדת, לא הייתה כל אפשרות לנסוע לבית יולדות, מפאת המלחמה והיא ילדה אותי במרפאה צבאית. הייתי תינוקת אחת, בין הרבה חיילים פצועים, והחרשתי את אוזניהם. זה היה ממש ביום בו הוקם צה”ל וכל החיילים נשבעו אמונים.
נקראתי מרים ע”ש חברתה שנהרגה. באותה שנה נולדו עוד שלוש ילדות שנקראו מרים. וכדי לא לבלבל אותנו, התחילו הורי לקרוא לי מיריק, ובמשך הזמן דבק בי שם החיבה הזה. אני זוכרת שכילדה צחקתי על האפשרות שאשאר מיריק גם כשאהיה כבר סבתא. והנה אני כיום סבתא מיריק לתשעה נכדים.
היינו משפחה בת שניים עשר אחים ואחיות, שישה בנים ושש בנות. אני הייתי הרביעית. רבים מספורי ניזונים מאותן שנים של תום, יופי, שמחה, פחד, עצב, געגועים, ומאוויים, ימים של הרפתקאות, מלחמות. חברים ואמונה גדולה.
בית-ספר יסודי שלי היה בבית אבן יפה, בכפר גלעדי. בשנים הראשונות, אימי היא גם מורתי. בית הספר התיכון היה בקיבוץ כפר-בלום.
ב- 1967 יצאתי לשנת הדרכה בתנועת הנוער בקרית- טבעון.
במהלך אותה שנה פרצה מלחמת ששת הימים. בצבא הייתי מפקדת בנח”ל, ונשלחתי לקיבוץ נווה-איתן שבעמק בית-שאן, שם פגשתי את ישראל שניר בן הקיבוץ ונישאתי לו ב- 1969. בנוה-איתן נולדו לנו תשעה ילדים: ארבע בנות וחמישה בנים:
אחיעד הבכורה, נקראת על שם אחיו התאום של ישראל בעלי, שאול שניר, אשר נהרג במלחמת ששת הימים. אחיעד נשואה למיקי ולהם: ים, רום, אופק ושושן.
שיהר הבכור בין הבנים, הוא קיצור של שיא-הר, שם שהציעה לתת לו, רותי אחותי, שנפטרה חודשים ספורים לפני שהוא נולד, והיא בת 17. שיהר נשוי לענת, והם הורים לרון, אפיק ומיטב.
רעות נקראת על שם אחותי רותי. ב”מגילת רות”, לכל שם יש משמעות, ועל רות נאמר: רות היא רעות. רעות אמא של ניל.
אליאור נולדה אחרי מלחמת יום כיפור, ושמה, כמו התקוות שלנו באותה תקופה: אל האור. אליאור בת זוג של ירון, והם הורים של סול ואליאנה.
נהר (נוהר) הביא לנו כשמו – נהרה, שהיא: אור, שמחה ותבונה שאינם פוסקים. בגיל 11 נהר נפגע קשה בתאונת דרכים, ומאז הוא נכה. היום נהר גר בהרדוף והוא משורר מופלא ורב עומק.
ידוד נולד ביום בו נחתמו הסכמי השלום עם מצריים, ומשמעות שמו: ניצוץ כך כתוב: “כידודי אש”.
נדר נקרא אף הוא על שם שאול אחיו התאום של ישראל. “נדר אחים”, זו חוברת שירים שכתב ישראל, משורר בזכות עצמו, לשאולי, לאחר מותו. מכאן השם נדר.
יחל נולד בין ראש השנה ליום כיפור, כאשר אנו מתפללים “יחל ישראל אל ה’” בשמו יש להתחיל ולייחל.
תהין היא בת הזקונים. בשמה יש לההין במשמעות – להעיז. “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”. לההין בא מן המילה: הן (כן), לכן משמעות שמה; לראות בכל דבר את החיוב.
כאימא צעירה, למדתי הוראה וחינוך מיוחד, ובמשך כ- 20 שנה עבדתי בחינוך עם ילדים בגילים שונים. לימדתי בקורסים למטפלות ואנשי חינוך ומילאתי תפקידים רבים בקיבוץ, כולל מזכירת המשק. התחלתי לספר סיפורים ולכתוב אותם, כאשר הייתי אמא צעירה ומחנכת. כתיבת הסיפורים לא הייתה לשם פרסום, אלא כדרך שלי לעבד חוויות משמעותיות, עבור ילדיי, עבור חניכיי ועבור עצמי. כ- 13 שנה לאחר התחלת הכתיבה, ולאחר אין ספור מהדורות- בית של הספרים, פורסם הספר הראשון: גלגלים אשר ראה אור ב- 1982.
בשנת 1986 נסעתי עם כל המשפחה לארה”ב, שם בתאונת דרכים קטלנית איבדתי את אחי דידי ואת בן אחי יותם בן הארבע. כמה מילדי נפצעו, ונהר נותר נכה. בארה”ב, שהינו כ-6 שנים, שם לימדתי עברית בבית-ספר יהודי באטלנטה, והתוודעתי לצרכים המיוחדים של לומדי העברית כשפה שניה. בהמשך כתבתי יצירות רבות עבורם, חלקן ראו אור. אחרי החזרה לארץ, עברנו לגור במושב חיבת-ציון שבעמק-חפר. שם אנחנו גרים כיום, שלושה דורות יחד.
במשך כל השנה אני פוגשת קבוצות של הורים, גננות, מורים, ואנשי חינוך בכל הדרגים ומדברת על “ילדים, ספרים ומבוגרים”. פרטים על פגישות אלה בדף “שעת סיפור למבוגרים“.
על שולחני כתבי יד רבים מאוד, הנמצאים בתהליך כתיבה, חלקם כבר למעלה מ- 30 שנה. עד כה פרסמתי כ- 80 ספרים וקלטות, לילדים רכים ולתלמידי הכתות הראשונות של בית הספר וגם עבור ההורים והמחנכים.