פניה ברגשטיין מאה שנה להולדתה
כנס במכללת יזרעאל
28/12/08
פרפר נחמד – כמקור השראה
מיריק שניר
מזה שלושה דורות אנו מדקלמים מבלי להתעייף: “בוא אלי פרפר נחמד” מעניין לגלות מאיפה הוא בא אלינו הפרפר הנחמד? מה הם מקורותיו?
בתנ”ך, פרפר מופיע רק פעם אחת כשם של נהר.
ועוד פעם אחת הוא מופיע כפועל, באיוב: “…שלו הייתי ויפרפרני” איוב טז’ יב’
פירפור זה הוא היפוכה של שלווה.
“כל איבריו נתפרפרו מפחד.” כתב מנדלי מו”ס, ואנחנו אומרים: “אני מפרפר” ומתכוונים, דואג ופוחד.
כנגד הפירפור, שהוא חוסר שלווה ופחד, באה השורה של פניה: “שב תנוח אל תרא.”
דג, מחוץ למים, מפרפר, גם הלב שלנו מפרפר.
להיות פרפר, זה להימצא בחרדה ובסיכון, בפרפור והתחבטות בין עולמות שונים ומנוגדים.
ומנין באה אלינו המילה הנחמד?
בפרק ב’ של בראשית מסופר שאלוהים נטע בגן עדן: “…כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל.”בראשית ב’ ט’
בפרק ג’ חווה טועמת בגן פרי מיוחד, שאיננו רק תאוה לחושים, ומזון טוב לגוף, לדבריה הוא גם “נחמד להשכיל” בראשית ג’ ו’, כלומר: זהו פרי שחומד אותו, מי שרוצה להשכיל.
מכאן, שלהיות נחמד, זה גם להיות חמדן, חקרן, סקרן ולמדן – כילד קטן.
רועי בן ארבע אמר: למדתי בגן על חיים נחמד ביאליק.
רועי לוקח אותנו אל “שלום רב שובך ציפורה נחמדת” של ביאליק, ואני מעיזה לשער שהיא הייתה מקור השראה לפניה.
אחד מפלאי השפה המתגלים לאוהבים לשחק ולהביע בה, הוא שחוקי הטבע לא פועלים עליה, יש לה כללים משלה.
קחו את המילה פר. זעירה היא, אך כבדה, מגושמת, מקורננת, תוקפנית, פרה ורבה כפר, וראו מה קורה לה כשמכפילים אותה ואומרים: פר פר.
על פי חוקי העולם הפיזי היה אמור לצאת לנו יצור אימתני, גדול פי שניים בכל תכונותיו, אך לנגד עינינו מרפרף קלילות יצור דקיק פי רבבה, בעל מחושים ועדין, פחדני, ופגיע מאוד.
הרביצה ברפש, הפכה למעוף באויר, שחור ולבן, הפכו לצבעי הקשת. מה עוד הנפש מבקשת?
חצר הכפר בה שוררה פניה, הפגישה ללא הרף, פר ופרפר, לעימות גשמי ורוחני, ואפילו אידיאולוגי.
זו החצר בה נהרה ונהגה לראשונה אותו דיקלום קטן וקסום, שנשמר בקפסולת הילדות המשותפת שלנו.
מחצר דומה המריאה בכבדות, שנים אחר-כך הפרה פרפרה שלי, שהיא מעין גירסה ארוכה, לאותו שיר.
בסיפור כמו בשיר, מובעת שאיפה לקרב אלינו, בכל גיל, את אותו פרפר נרעד, לגעת במלוא הרגישות בפלאי ההוויה שהפרפר מסמל: בדמיון, בילדות, בחופש, ביצירה, בהשראה, מבלי לפגוע בו, מבלי לאבד את אלה, מבלי להתקרקע.
שתי היצירות מבטאות באמצעות הפרפר, את ההשפעה ההדדית של המציאות על הדמיון, והדמיון על המציאות, החיים על היצירה והיצירה על החיים.
בת שנתיים הייתי כשנפטרה פניה ברגשטיין, בדמי ימיה.
פעם אחר פעם אני מגלה, עד כמה שורשיה בעורקי שלובים.
כרבים מבני דורי, חרוזיה, צליליה ומילותיה הוטמעו בי, עוד בטרם ידעתי ספר.
חצר הקיבוץ בה כתבה, בה עוצבתי, ובה נהייתי גם אם ומחנכת, העצימה והעמיקה נגיעתה בי.
בחיקה הרך והמזמין למדתי לקרוא שירה, לכתוב שירה.
כיוצרת מתחילה, היו לי ה”מרובעים” של פניה דגם לשלמות ואמת מידה, הם היו לי למחוז חפץ.
ככל שהתנסיתי בכתיבה, היטבתי להעריך את השיאים שהשיגה.
יש הסבורים שאין קל מכתיבה של שיר בן שורות ספורות, עם כמה מילים פשוטות.
אני מוצאת את הכתיבה הזאת מאתגרת במיוחד.
ההזמנה לדבר על פניה כמקור השראה, נתנה לי הזדמנות למסע קטן, לחשיפת שורשיה, שידעתי שנמצאים בכתיבתי.
ביקורות ספרותיות שציינו את הקרבה בינינו, תמיד ריגשו אותי.
מקל עלי לדעת שאת החבל הדק עליו אהלך פה, לא רק אני רואה.
שיריה של פניה הם מקור השראה עבורי, בשני תחומים הנושקים זה לזה ומתמזגים זה בזה, המעסיקים ומרתקים אותי שנים, חניכה ויצירה.
בשיחה שאערוך בין שתינו, שלא נפגשנו מעולם פנים אל פנים, אלא בליבי ואולי בליבות הקוראים, בחרתי, מפאת הזמן הקצוב, להתמקד בנושא אחד:
במפגש והעימות שמתרחשים, בין הטבע לתרבות, בין ילדים למבוגרים, נושא שהוא ליבת ההוויה והחוויה של החניכים הצעירים, ועל כן הוא גם משמעותי מאין כמוהו עבור חונכיהם.
הפרפר הנחמד של פניה, בא אלי, ונח על כף ידי, מזה עשרות שנים, הוא אף נלווה אלי בכל הרצאותיי, על-כן פתחתי בו.
בקלילות ובחן מביע השיר הקטנטן הזה, רעיון עמוק שמרתק אותי.
לדידי, שירה הקטן והלכאורה רק תמים של פניה ברגשטיין ממחיש את המתח שקיים, בין עולם הטבע, לעולם התרבות, בין ממלכת הדמיון, לממלכת המציאות, ויותר מכל את מערכת היחסים הרת הגורל, רבת הניגודים והמכשלות, שמתקיימת בין מבוגרים לילדים.
מי אומר למי? “בוא אלי פרפר נחמד”!
ילד לפרפר? או ילד לדמיונותיו? לפחדיו? למאווייו?
מבוגר לילדו? או לילדותו? לתקוותיו? להשראתו?
ואולי “בוא אלי פרפר נחמד”! אומרת המציאות, המזמינה את הדמיון, להפרות אותה.
או אומרת התרבות, הזקוקה לטבע, להחיות אותה.
מי הוא הנחשק קרי – הנחמד? בשיר הזה?
ומי הוא החושק אותו, חומד אותו?
האם אלו המבוגרים החומדים את הילדים, שאף מכונים בפיהם חמודים, כפי שחומדת התרבות המתפתחת את אוצרות הטבע?
ומה תוצאותיה של החמדנות הזאת? עבור החומד? עבור הנחמד?
אנו חיים בתקופה עתירת תרבות מעשה ידי אדם, בעוד שהתינוקות שלנו ממשיכים להגיח אל לעולם יצירי יד הטבע בלבד, כפרפר.
כה עדין הוא ופגיע הפרפר, נגיעה לא רגישה בכנפיו, עלולה לגרום לכך שלא יצליח לעולם לעוף,
ומה קורה להם לתינוקות וילדים של בני אדם במפגש, בעימות עם הציוויליזציה המודרנית?
אילו השפעות והשלכות יש לכך על המעוף שלהם? על אישיותם הבוגרת?
על החברה האנושית ועל העולם של היום ושל מחר?
“שב אצלי על כף היד”, זוהי הזמנה קשובה ורגישה למפגש הלא קל, אך מחוייב המציאות, בין טבע ותרבות. בין מבוגרים וילדים.
איזה מפגש מתקיים ביניהם?
כף היד המזמינה את הפרפר, ואיתו את הטבע, הדמיון, החופש, הילדות,
היא גם כף היד המאיימת על הפרפר, ואיתו על הטבע, הדמיון, החופש והילדות.
בה גלום הסיכוי, בה אורב הסיכון.
כף היד מסמלת את מעשי האדם, בעבר בהווה ובעתיד, אשר משפיעים על הטבע, על הילד, על טבע הילד, על החברה על העולם, לטוב, או לרע.
“שב תנוח אל תירא” נכתב לנוכח החשש הניבט מאישוניו של ילד, בעימות איתנו הוריו, מחנכיו.
“שב תנוח אל תירא” זו ההתחייבות של התרבות לא לפגוע בטבע, ושל המחנכים – לא לפגוע בחניכיהם.
להצמיח אדם שלם עם עצמו ורגיש לזולת.
האם אנחנו מקיימים את ההתחייבות הזאת?
בעל כורחנו נהיינו מודעים יותר ויותר, לתלות שלנו בטבע, ולאיום האורב לנו מן הפגיעה הקשה בו.
ייסדנו את החברה להגנת הטבע וארגונים ירוקים לרוב. אך עוד לא הבנו שפגיעת האדם בטבע העולם, נובעת מפגיעת האדם בטבע הילד. עדיין לא ייסדנו את החברה להגנת טבע הילד.
נשמת ילד מפרפרת בין ילדות לבגרות.
“ותעוף בחזרה”, זו ההבטחה לגונן על שלמותה, לכבד את זכותו של הטבע ושל כל יציר-טבע לקיום עצמי,
לצמיחה ופריחה של אישיותו החד-פעמית.
לכותבים שירה וספרות עבור הצעירים שבקוראים, ועבור הוריהם שקוראים אותה יחד איתם, יש הזדמנות בלתי חוזרת, לעסוק בקירוב לבבות.
לסייע למבוגר להזדהות עם הילד ולנהוג בו בהתחשבות.
לעזור לילד להרגיש שמקשיבים לו ומתאמצים להכירו ולבוא לקראתו.
יצירות אלה אמורות לשקף בנאמנות ובעוז, מה שחש ילד, כדי לרכוש את אמונו ולחזק אותו בהתמודדויות הצפויות לו, ובמקביל לעורר את הילד שחבוי בלב כל במבוגר, כדי לאפשר לו להציץ לנבכי הנפש של ילדו.
בשיר של פניה על הפרפר אני רואה, תאור סמלי של מערכת יחסים בריאה, הבונה במתחנך תעצומות נפש, תחושת חופש ומעוף.
השיר הבא שלה, נשמע כהמשכו הטבעי, של הקודם:
פרח לי יפה ורוד,
פרח לי נחמד מאוד,
פרח קט מן הגינה,
אמא’לה הריחי נא.
שוב פעם המילה: נחמד. שם הפרפר נחמד, ופה הפרח נחמד.
שניהם נציגי הטבע הנחמד על ידי התרבות. שניהם מסמלים את הילד הנחמד על ידי המבוגר.
הפרח הקט הוא הילד הקט, והגינה זו הסביבה שמגינה עליו, שמותאמת לו.
“בדשא יש פרח
הפרח רטוב,
לפרח יש ריח
הריח כה טוב.”
הוא שיר קטנטן שלי, שהגיע כנראה מאותן מחוזות.
כבר חונכנו לא לקטוף פרחי בר, להגן על העושר המגוון והמופלא שמקיף אותנו, לשמור על כל מיני הצמחים שאף אחד מהם לא יכחד.
ומה יחסנו כחברה מחנכת למגוון האנושי האין-סופי? האם הוא זוכה להגנה וטיפוח במוסדות שלנו?
לעיתים אני מוצאת את ההשפעה של פניה בעיקר בצורת השיר, ולעיתים יותר בתוכנו.
כמו בשיר העצוב הבא – על פרפר ופרח, אשר עוסק במפגש הגורלי בין האדם לטבע.
כתבתי אותו לפי לחן של מוני אמריליו. על כן הוא מתאים יותר לשירה מאשר לדקלום.
“פעם קטפתי פרח בדרך,
כה יפה היה הוא,
אך הוא נבל ביד,
מה חבל
ולא קטפתי עוד פרחים
אף פעם
בדרך.
פעם פרפר תפסתי ביער,
כה יפה היה הוא,
אך הוא לי מת ביד,
באמת
ולא תפסתי עוד פרפר
אף פעם
ביער.”
הפרח, מן השיר של פניה, בשיר שלי, נבל.
הפרפר, מן השיר של פניה, בשיר שלי, מת.
המסר הבוטה והעצוב שעולה מן השיר, קשור כנראה לא רק להבדלים המובנים והמבורכים בין יוצרים,
יש בו גם ביטוי להחמרה הנמשכת – במצב טבע העולם ובמצב טבע האדם.
את שירה הבא של פניה על החיפושית הקטנטנה, דקלמתי עם אחיי אין ספור פעמים.
היינו לופתים רגל של אח או אחות קטנה, שאך למדו לזחול, תמיד היה מישהו כזה בבית שלנו,
ובעוד הזוחל מנסה בכל כוחותיו להתקדם, אנחנו לא מרפים מן הרגל השמנמונת ומדקלמים בהתרגשות:
“חיפושית לי קטנטנה,
הוי כמה היא מסכנה,
היא כל-כך רוצה לברוח,
אבל אין לה אין לה כוח.”
היינו חוזרים על כך שוב, ושוב, ושוב… פניה נתנה כנראה, ביטוי נכון לתחושת האין אונים שחווים ילדים.
בתקופה בה נכתבו שירי פניה, גידול ילדים בקיבוץ היה בראשיתו, בחיתוליו, חיתולים לפתו רגליים קטנות, כי ככה עשו ברוסיה, אסור היה להוציא עוללים מבית התינוקות עד גיל מאוחר, תינוקות שהו רוב היום בסביבה סטרילית, במיטות מסורגות ובלולים.
איש אמר לילד: “אני זוכר את אבא שלך עוד מהזמן שעמד בלול”. הילד השתומם: “מה הוא היה תרנגול?”
הבנו כבר, שביצים שמטילות תרנגולות חופש, איכותיות יותר, אך האם הסקנו מכך על איכות תוצאותיו של חינוך בתנאי חופש?
החיפושית הקטנטנה בת דמותו של הילד הקטנטן, כמוהו היא בתנועת התרוצצות מתמדת לחיפוש מזונות לגוף, לנפש, לרוח, הילד עושה כך, לא מפני שמישהו דורש ממנו ללמוד את סביבתו, אלא כפעולה קיומית, לשם הישרדות.
“אוי כמה היא מסכנה…”
מי מסכן את החיפושית המסכנה? הקוטן והפגיעות שלה, הרגלים הגדולות שלנו,
הגדרות, השערים, ההגבלות, האיסורים, אי ההבנה, הציפיות, המוסכמות…
“היא כל כך רוצה לברוח…”
מדוע הילד רוצה לברוח? ממה וממי הוא בורח?
ילדי הגן פתחו את שער החצר ורצו החוצה.
גננת: “ילדים למה יצאתם החוצה?”
ילד: “הרוח העיפה אותנו!”
הילדים רצים החוצה להזין את רוחם, אולי להציל אותה.
“אבל אין לה, אין לה כוח.”
כחיפושית, כך גם הילד חסר אונים מול המבוגר, כחיפושית, כך גם הטבע חסר אונים מול התרבות.
גורל הטבע סביבנו, ובתוכנו נתונים בידינו, יחידים וחברה, לטוב ולרע.
החיפושית של פניה, לקחה אותי כנראה לא במקרה אל הצב שלי.
“בחורשה ביום אביב,
שם מצאתי צב.
בוא! אמרתי בשמחה.
צב כה נעצב.
בחורשה ביום אביב,
שם הנחתי צב.
לך, אמרתי נעצב
וליטפתי גב.
ראש,
רגלים
וזנב,
והלך הצב”.
הילד המספר את הסיפור אומר לנו:
בחורשה באביב, במקום ובזמן שהם שיא יופיו של הטבע שלי, בילדותי, מצאתי צב. בבואה לפנימיותי, לעצמי.
הזמנתי אותו, שמצוי בביתו, לבוא ולהיות איתי בביתי.
לוותר על משכן הטבע, ולבחור במשכן התרבות. ממש כפי שהחברה, מצפה ותובעת ממני.
את עצב הצב גיליתי, רק לאחר שלקחתי אותו בשרירות לב ממקומו.
עם העצב הזה אני מאוד מזדהה. מצבו של הצב – מצבי.
אני הנחמד, שחמד אותו, לעשותו שלי, מבין את מצוקת הצב, על כן מסוגל להניח לו, ללכת לדרכו,
ממש כפי שאני רוצה שיניחו לי להתעצב בדרכי.
הצב המובא אל הבית – נעצב. גם הילד הנפרד מן הצב – נעצב.
נעצב לא רק מלשון: עצוב, גם מלשון עיצוב.
במפגש עם הצב לומד הילד את ערך ההקשבה, הפתיחות, החופש.
ליטוף גב הצב בפרידה ממנו, מביע את הכרת החברה האנושית בזכותו של כל יצור, של כל יצר לב, להתפתח בדרכו ולבוא לידי ביטוי מלא, ללא התערבות בוטה, מבטלת, מעוותת, מנצלת למטרותיה את חיוניותו.
כף היד שהזמינה קודם את הפרפר, מלטפת עתה את גב הצב וכך מביעה את אהבת התרבות לטבע.
האם כל זה נמצא רק בראש של המבוגרים, בעוד שהילדים בכלל לא שם, עם הסמלים, ההשלכות, הרעיונות העמוקים, וההזדהות עם הטבע.
אמירות ילדים – מוכיחות שדימויים ספרותיים, משמשים אותם להבין ולהסביר תופעות שהם חווים.
הנה דוגמא אחת מרבות:
ילד אמר: “העצים לא משירים בבת אחת את כל העלים, כי קשה להם להפרד מהם.
העלים הם כמו הילדים של העצים, הם מתגעגעים אליהם ולכן הם נפרדים מהם לאט לאט.”
שני השירים הבאים ירוצו בזה אחר זה, ואז נעצור רגע לראותם מקרוב.
הראשון של פניה. השני שלי.
“רצתי, רצתי ונפלתי
ומכה ביד קיבלתי.
אוי! כואבת המכה,
אמא תני לי נשיקה!”
“פעם
רצתי,
נפלתי,
נחבלתי
והיה לי
פצע עם דם
אמא
חיבקה,
נשקה,
פינקה
ואמרה לי:
פרא אדם!”
הריצה, הנפילה, הכאב – מייצגים את ההתנסות בעולם, על כל צדדיה.
לקום, ללכת, לרוץ, לומדים עם נפילות.
למערכת העצבית כמו גם לעצב חלק חשוב בעיצוב.
בשיר של פניה, הילד מבקש מהאם נשיקה, ואפשר לחוש בשיר שפניה מעודדת, לתת את אותה נשיקה, שאולי לא הייתה מובנת מאליה, באותה תקופה.
אצלי, אמנם האם מחבקת, מנשקת ומפנקת, את הילד שנפל, אנחנו דור אחר, אבל בהמשך זורקת לו, בחיבה טבולה בתוכחה ואולי גם בייאוש: “פרא אדם!” כאומרת: אני מתמודדת עם – ילד בר, יציר טבע! שיכולתי להשפיע עליו מוגבלת.
שני שירי הריצה נאמרים מפי ילד המתאר התנסות בריצה, נפילה וכאב, ומובע בהם הצורך שלו בהבנה ובהזדהות של המבוגר עם התנהלותו הטבעית בעולם.
למילה טבע משמעות כפולה בעברית, טבע במשמעות – nature וטבע במשמעות – caracture – אישיות.
דיון במצב טבע העולם, מבלי לקשרו למצב טבע האדם, עלול להסתבר כטעות גורלית.
מקור הרע באדם, זו פגיעת התרבות בטבעו – ביצר לבו. האדם שרע לו, הוא מקור הרע בעולם.
בכל בית ובכל בית-חינוך מתחולל עימות בלתי פוסק בין מבוגרים וילדים בין טבע ותרבות.
בדק בית אקולוגי צריך להתחיל מהתבוננות עמוקה, ללא כחל וסרק, על מערכת היחסים המתקיימת ביניהם, בחברה שעיצבנו.
לעמוד משתאים לנוכח ההתנהלות הטבעית של ילדים, ומול תהליכי הלמידה המושלמים שהם עושים בגיל הרך, ולנצל זאת, כדי ללמוד מכל ילד כיצד מתרחשת הלמידה שלו – שהרי הם שונים זה מזה!
במקום לכפות את שיטותינו האחידות, המלאכותיות, התובעות מהם בעיקר להתאים את עצמם, להשתנות.
הלמידה נהייתה שדה ההתנגשות החמור ביותר בין ילדים ומבוגרים, תרבות החינוך שלנו מבראת בילד כל חלקה טובה, במקום להיברא עם כל ילד.
ולמרבה הצער והאימה איננו מקשרים בין מעשינו לבין התוצאות המחרידות לחברת האדם ולטבע העולם.
הגנת הטבע היא הגנה על זכותו של כל ילד ואדם, לחופש, לחלומות, להשראה, ליצירה, ללמידה בדרכו, בשלבי חייו השונים.
הגנת הטבע משמעה להגן על הז(ה)כות ועל הזכאות של כל יצור אנושי, לחוות בליבו וסביבו: טבע ותרבות, ילדות ובגרות, דמיון ומציאות, לא כנוגדים, אלא כמשלימים.
איך מתמודדים עם העימות הקשה בין טבע ותרבות בעולמנו, בבתינו, בקירבנו?
בהקשבה, בהזדהות ובעשייה חינוכית נאורה.
תוך אימוץ ערכי החינוך הדוברים אלינו מן הספרות ומן המקורות, וראויים להישמע שוב ושוב.
וכך כתוב: “אדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,
טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו.
לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.”
עופפנו רחוק וגבוה עם הפרפר הנחמד.
אני מבקשת להודות לפניה ברגשטיין, על המים החיים שאנו עדיין גומעים בשקיקה מן הבאר שלה, ועל ההשראה.
ואחתום בשני שירי ערש, ששרה ילדה לבובתה.
שכן, בגיל הרך, יותר מכל גיל אחר בחיים, מתעצב ההורה שהילד שלנו יהיה לילדיו, דהיינו לנכדינו.
“בובתי טובה שקטה,
כבר שוכבת במיטה.
נומי נא כבר מאוחר,
נומי נומי עד מחר”.
שירה של פניה מהדהד בשיר שלי, שאיתו אסיים, אף הוא לא לדקלום, הוא הותאם ללחן של מוני אמריליו.
“הנה הלילה,
לילה בא
תנומי
נומי בובה
אני ואת
נשכב עתה
ביחד במיטה
אולי נחלום
אותו חלום
הלילה.
הנה הבוקר,
בוקר בא,
תקומי,
קומי בובה,
אני ואת
עכשיו נצא
ביחד לחצר
אולי נשיר
אותו השיר
הבוקר.”
(בסוף ההרצאה שרנו יחד: שתלתם ניגונים.
למחרת הכנס שמעתי את ציפי לבני, שציטטה מפי ראש העיר של שדרות:
תלמידי רב אחד, רצו לבדוק אם רבם ידע אם הפרפר שבכף ידם חי או מת. הם החליטו,
שאם יגיד שהוא חי, הם ימחצו אותו בכף ידם, ויראו לו אותו מת.
ואם יגיד שהוא מת, הם יפתחו את כף ידם והפרפר יש יעוף.
כאשר שאלו את הרב אם הפרפר שבכף ידם חי או מת, הוא ענה להם: זה בידכם!)