מתוך דברים שאמרתי עם קבלת “פרס זאב”

על “ספר גדול עם שירים קטנים”.

שפת הצלילים הקצב והנעימות, היא השפה העתיקה ביותר,

כך בהיסטוריה האנושית וכך בהיסטוריה האישית

 

את השפה הזאת, שומע ויודע האדם עוד ברחם אימו,

זוהי שפה מולדת.

 

השיר –  שהוא יציר תרבות,

מקור כוחו טמון בטבע, ביצר הקיום,

 

הרגישות מרחם לצלילי השפה, נובעת מהצורך בהגנה

ומהשאיפה לתקשורת, כהכרח הישרדותי.

 

“או חברותא או מיתותא”, יודע כבר העובר ברחם.  

 

הקול – הצליל, הוא אות חיים.

השקט המוחלט, סימן למוות.

 

השיר שמאפשר תקשורת מיידית,

הוא כלי קיומי לא רק עבור התינוק,

גם ובעיקר עבור החברה אליה הוא מצטרף.

 

כתוב: “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”

ערך עצום מייחסים במסורת ישראל

לתקשורת עם מי שמדברים אלינו עדיין כל אחד בשפתו,

העוללים והיונקים.

 

היסודות העזים, או הרעועים של חברת בני אנוש,

תלויים באיכות התקשורת עם העוללים של היום,

כי הם האנשים של מחר.

 

שיר זעיר, מתנגן, מחורז וחוזר   

הוא עבורם,

אי  של מלל מוכר, בים של מלל מנוכר.    

 

זו הצורה הספרותית המועדפת על עוללים –

המשתדלים בדרכם, להתמצא ולשלוט בסביבתם.

שיר כזה, מבטיח להם הצלחה.

 

צליל וקצב נותנים לשיר רטט ותדר,

מכניסים בו חיים:

רגש, תמונה, משמעות.

ומספרים סיפור, הרבה לפני שהילד יודע את השפה.

 

צליל מלשון – צלילות – הבהרה,

וגם צלילה – העמקת המשמעות.

 

כל חרוז הוא, יחידת שיר קטנה,

מוסיקה ללא תווים

 

שיר זעיר,

הוא פרטיטורה המזמינה אותנו לבצע אותה עבור הילד

בדיוק רב, ללא זיופים,

אך עם מבע אישי המותאם למאזין ולקורא,

ולשינוים שחלים בהם, ביחסיהם ובסביבתם, בין קריאה לקריאה.

 

אם השיר מושך; אוזן עין ולב,

הוא מתחבב על ילדים,    

נשמר בם,

ומעשיר את מילונם האישי באוצרות שפה יקרים,

בחינת: “גירסא דינקותא שאינה משתכחת אף פעם”.

 

שיר –   כשמו, משתייר בנו, לתמיד.

 

בעולם הקשה, האלים, הקליפי, המרצד על המסכים   

וחודר עם צליליו הצורמים, גם אל מחוזות הילדות הרכה,

ואפילו לרחם,

 

יש ערך מיוחד להרמוניה פשוטה, שלמה ותמה,

שהיא מעטה הגנה ומתנה, ליוצאים אל דרך החיים.

 

מי לא נושא אתו באהבה, את שירי ילדותו, עד שיבה.

 

פעוטות ראויים, לחריזה מושלמת, לא מזייפת

ולתוכן אמיתי – הרלוונטי לחייהם,

 

לכן הכתיבה עבורם מאתגרת מאוד,

היא תהליך ארוך ביותר של חיפוש, ליטוש והתנסות.

 

ילדים אינם נמעניה היחידים של הספרות הזאת,

איתם נמצאים הוריהם ומחנכיהם,

זה הגיל, שבו מבוגרים וילדים קוראים את אותם ספרים,

ומחפשים את אותו הדבר: קשר הבנה קרבה.

 

על כן כתיבת סיפור או שיר לילדים רכים,

היא הזדמנות למעשה

של קירוב לבבות, בין גדולים לקטנים.

 

ספר גדול עם שירים קטנים –

נחתם בשיר קטנטן, בן שש מילים:

 

“אם תקשיבו היטב, תשמעו את הלב”.