סודות של סופרים
מיריק שניר
נכתב לספר “סודות של סופרים” – שהוציאה לאור מירי ברוך
יום יום שואלים אותי:
“מדוע בחרת להיות סופרת ילדים?”
יום יום אני מנסה להשיב,
ועדיין אין בפי תשובה אחת מן המוכן,
אלא תשובות רבות.
כמה מהן אני מביאה בזאת.
תשובה ראשונה.
היינו 12 אחים ואחיות. כל שנה-שנתיים נולד תינוק.
ילדותי עברה עלי בחברת תינוקות ופעוטים והם תמיד ריתקו אותי.
אחותי הצעירה הייתה רק בת ארבע, כשנהייתי אמא.
מה רציתי להיות כשאהיה גדולה?
אמא ומורה.
לא חלמתי להיות סופרת ילדים,
גם לא זכור לי שבחרתי בזה כמבוגרת.
בחרתי להביא תשעה ילדים לעולם.
בחרתי ללמוד הוראה וחינוך מיוחד.
בחרתי לעבוד עם יונקים, ופעוטים.
בחברת הילדים שהקיפו אותי כל השנים,
גיליתי את כוחן של שירה וספרות, ויכולתן לרגש כל גיל.
עבורם התחלתי לכתוב.
תשובה שניה.
לרקוד אף פעם לא הצלחתי.
לצייר כמו בילדות שכחתי.
לכתוב מוזיקה ניסיתי לא פעם.
אפילו לבשל אינני יודעת.
מה נשאר לי לעשות?
לקחתי מה שהיה בי:
זיכרונות ילדות חיים,
סיפורים ושירים שנטמעו בי,
וקירבת לב לילדים רכים.
הוספתי:
את הקצב, מהריקודים שלא רקדתי,
את המנגינות של המוזיקה שלא כתבתי,
את התמונות מן הציורים שלא ציירתי,
ומכל אלה רקחתי תבשילים במטבח המיוחד שלי.
ונהייתי לסופרת ילדים.
תשובה שלישית.
על רבי יהושע בן חנניה, נאמר:
“אשרי יולדתו, כשעוד היה ברחם אמו, הייתה הולכת עמו לבתי מדרשות, כדי שידבקו אוזניו, בדברי תורה.”
כאשר “פגשתי” את אמו יולדתו של רבי יהושע בן חנניה, שמחתי בה כמוצאת שלל רב.
הסיפור הקטן הזה ביטא בלשון חכמים, מה שחשתי עמוק בבינת הלב:
– שצליל הוא הדבר הראשון מעולם החוץ, שחודר אל העולם הפנימי של הרחם, בו שרוי התינוק.
– שרגישות ואפילו ציפייה לצליל קיימות כבר בעובר.
– שרתיעה מצליל חזק, צורם, פתאומי, אינה נרכשת ואולי גם לא ניתנת לביטול, היא מולדת וטבועה בנו מקדמת דנא, אולי כדי לשמר את המין האנושי, כפי שההתענגות על צליל צלול, קצבי, מוכר, היא צורך בסיסי שלנו, בכל גיל.
– שמפגש של עובר, תינוק, פעוט, ואפילו של מבוגר, עם סיפור-שיר, הוא קודם לכל מפגש עם מוזיקה: עם קול, עם נעימה, עם ריתמוס, רק בהמשך תבוא ההתייחסות למילים ולמשמעותן.
מספר חודשים לפני שנולד אחד מנכדי, קבלנו מהמלחין מוני אמריליו, קלטת עם שירי ילדים שלי, שהלחין ושר. נכדתי בת השנתיים, אהבה את השירים מאוד והאזינה להם כל יום.
משנולד אחיה, מצאנו שבכל פעם שהוא בוכה, ושום אמצעי הרגעה לא עובד, הקלטת הזאת ורק זאת, עושה את זה.
כך הסתבר לנו, שכל אותו זמן, היה לשירים אלה עוד מאזין סמוי.
אולי בזכות הסיפור על אמו של רבי יהושע בן חנניה, ששמע סבי וסיפר לאמי, אשר ספרה אותו לי, התחלתי לספר לתינוקות ופעוטים.
תשובה רביעית.
כאשר התחלתי ללמד בכתות א’-ב’ ובחינוך מיוחד, שמתי לב, שאת תסכולי הלמידה ילדים מביאים אתם לבית הספר, עוד לפני שקיבלו שיעור אחד.
התעוררה בי סקרנות עצומה ללוות תינוקות ופעוטים במסעות החקירה
והלמידה הראשונים שלהם, ולגלות את מקור הביטחון העצמי, והתסכולים.
בחברת תינוקות ופעוטים הבנתי כמה משמעותיים המפגשים הראשונים עם השפה – המדוברת, המוקראת, המושרת, ועד כמה הם משפיעים על היחסים שיתפתחו עם השפה בהמשך.
חיפשתי ולא מצאתי די יצירות ספרותיות,
לעושים צעדים ראשונים בהאזנה לספרות.
חיפשתי ולא מצאתי די יצירות ספרותיות,
לעושים צעדים ראשונים בקריאה של ספרות.
התחלתי לשורר-לספר עם ילדי וחניכי, על כל דבר;
על ילדותי, על ילדותם, על יצירי דמיוננו.
אספתי אתם חוויות והמצאנו מהם סיפורים.
ליקטתי אתם חרוזים ויצרנו מהם שירים.
ציירנו אותם.
סיפרנו אותם.
היינו בו בזמן, הגיבורים של הסיפורים והמאזינים להם.
באותו זמן, לא העליתי בדעתי שהסיפורים-שירים שהכנתי עם הילדים ועבורם, יצאו מחוץ לגבולות הבית והכתה שלי.
אז, כמו גם היום, כל ילד וילדה הם מורים עבורי.
בחברתם אני ממשיכה לרכוש את המקצוע המיוחד הזה, שאינני מכירה דרך אחרת ללמוד אותו.
תשובה חמישית.
גיליתי, שמלבד סיפורים המוקראים מתוך ספרים, ילדים רוצים לשמוע, סיפורים על אמא, אבא, ושאר בני משפחה שהיו קטנים, כמו גם סיפורים על עצמם.
מצאתי את עצמי, מספרת ומשפרת ומספרת… סיפורים רבים ובשלב מסוים גם משמרת בכתב. ערמות של טיוטות הצטברו על שולחני.
על כולן עבדתי במקביל, משך שנים רבות ובעזרת ילדים שונים.
יחד גדלנו, הילדים הסיפורים ואני.
אחדים צמחו בשנים ספורות. הרוב נכתבו במשך עשר עד חמש-עשרה שנה. חלק במשך עשרים שנה ויותר, ואחרים צומחים על שולחני לאט מאוד, כבר למעלה משלושים שנה.
אני אוהבת להשוות את עבודתי לגנן, המטפל יום יום בצמחים רבים ושונים. כל אחד גדל בקצב שלו, צומח, פורח ומבשיל פרותיו בזמנו ובדרכו.
אולי זה פשוט הגן שלי, בו אני מגדלת שירים-סיפורים.
מן גננת הנקראת גם סופרת ילדים.
תשובה שישית.
כשהעזתי ובאתי בדחילו ורחימו, להוצאות הספרים, עם ביכוריי,
רובם דחו אותי:
“אין מספיק מילים בדף.
גם אם את צודקת, שילדים רכים אוהבים ספרים כאלה ואף זקוקים להם, לא הם הקונים”.
כיון שכל סיפור ושיר שהבאתי, פגש וריגש כבר ילדים רבים, ידעתי את כוחם ואפילו את חשיבותם, ולא נחלשתי בשל הדחייה, לא וויתרתי. הרגשתי שעלי להיות לילדים הרכים לפה, בעולם המנוכר כל כך לצורכיהם. המפגש עם המו”לים השונים, עשה אותי עוד יותר נחושה ובטוחה בחסר הרב ובצורך הדחוף בספרות לתינוקות ופעוטים.
היה לי ברור, שאין כמפגש המתקיים סביב סיפור-שיר, דרך יפה לקרב שני עולמות שהתרחקו כל כך זה מזה.
שני עולמות הזקוקים מאד זה לזה.
אולי ניסיונותיי לקיים מפגש אמת, בין גדולים לקטנים,
עשו אותי לסופרת ילדים.
תשובה שביעית.
מה ביקש לעצמו בחלומו שלמה המלך?
עד חצי המלכות?
והרי מלכות שלמה כבר הייתה לו?
נשים?
היו לו אלף.
חוכמה?
לחכם באדם הוא נחשב.
שלמה המלך ביקש בחלומו: “לב שומע”.
לילדים האזנתי, ליקטתי מילים ומשפטים מפיהם,
כרמזים קטנים לחידת החיים הגדולה שרציתי לגלות.
רשמתי אותם, שמרתי, ומדי פעם חזרתי אליהם,
רגישה יותר, בשלה יותר, מבינה יותר.
כאשר ילדה אחת אמרה-שאלה:
“מאיפה באים הילדים, אני כבר יודעת,
אבל מאיפה באים המבוגרים?”
היא הדהימה והצחיקה אותי בהתחלה, אך עם השנים תפשתי יותר ויותר, את משמעות האמירה שלה, את עומק המסר שהיא מנסה להעביר לנו.
מה אמרה לנו הילדה הקטנה בשפה המיוחדת שלה?
– אני לא יכולה לתאר לעצמי שמבוגרים היו פעם ילדים.
– קשה לי להאמין שאשתנה כל כך ואהיה פעם למבוגרת.
– ילדים ומבוגרים בעיני, הם יצורים שונים.
אני זוכרת את עצמי מרגישה וחושבת כך.
זה כוחנו כמבוגרים, היכולת לזכור ולהזדהות.
כי מבוגרים היו פעם ילדים, בעוד שילדים לא היו אף פעם מבוגרים!
לכן, מוטלת עלינו החובה לעשות דרך ארוכה יותר כדי להבטיח שיתקיים בינינו מפגש אמת.
חובה מפרכת שהופכת לזכות נפלאה.
הקשבה לפעוטים עזרה לי להבדיל:
בין שפת מבוגרים שהיא מילונית וחוקיה אחידים,
לבין שפת ילדים, שהיא אישית וחוקיה משתנים.
ילד אמר: קלבת שבת.
אמרה לו אמא: אומרים קבלת-שבת.
אמר הילד: לא נכון אמא, תשמעי: כלה-בת-שבת.
אולי בזכות ההקשבה לילדים, נעשיתי לסופרת ילדים.
תשובה שמינית.
בתוכי יש משהי קטנה, לא נראית. בגללה ובשבילה אני כנראה כותבת.
שנים לא הייתי מודעת לקיומה, אבל משהחלה לפנות אלי,
גיליתי שכדאי מאוד לשמוע אותה, ותענוג להיענות לדרישותיה.
הילדה הקטנה שהייתי פעם, לא רק מבקשת סיפורים,
היא בעלת הרעיונות,
היא המאזינה הראשונה,
היא המבקרת הכי מחמירה,
והיא, היא, זו שמצלצלת בפעמון הקטן שמהדהד בחדרי הלב, או הבטן, כאשר נכתבת המילה הנכונה.
אולי נעשיתי סופרת ילדים בגללה, בשבילה.
אולי נהייתי סופרת ילדים, כדי לא להיפרד אף פעם מילדותי.
תשובה תשיעית:
הסופרת קדיה מולודובסקי אמרה:
“ספרות ילדים אינה קיימת למעשה בעולם. יצירה שיש בה חן של דמיון ותום במדרגה כזאת שהיא יכולה להיות מובנת גם לילד, הרי היא נעשית ממילא ספרות ילדים.”
יצירת אמת לילד נוגעת תמיד גם במבוגר.
היא מפגישה בין ילדו, לבין הילד שבו.
הכותב סיפורים לילדים רכים,
עוזר לגדולים להבין קטנים, ולקטנים להרגיש מובנים.
גדלתי עם קדיה.
מעולם לא פגשתי בה, אך הייתה לה נוכחות של ממש בילדותי.
את סיפוריה-שיריה חייתי.
בשנים האחרונות אני מתרגמת סיפורים-שירים שלקדיה מיידיש לעברית, מפעל שהחל בו סבי, מרדכי סגל ז”ל, שהיה ידיד קרוב שלה.
שוב היא אתי והתרגום קולח.
אפשר שבזכותה זה קרה לי, שנעשיתי לסופרת-משוררת לילדים.
תשובה עשירית.
הפגשת ילדים עם שפה, צריך שתעשה בכוונה גדולה.
שפה, יפה ועשירה ככל שתהיה, איננה מטרה לעצמה.
להקניית שפה, יש תכלית הנשגבת ממנה.
רבי עקיבא אמר זאת בשלוש מילים: “ואהבת לרעך כמוך”.
שפה היא אמצעי להשיג קשר בין אנושי, על הרמה הגבוהה ביותר.
לכן מיום שילד פוגש שפה, אפילו בטרם נולד, השפה צריכה;
לדבר אליו,
להבין לנפשו,
לאהוב אותו.
שפה עבור ילדים רכים היא כחומר המוגש להם להתנסות, כמו; חול, צבע, מים, חימר.
תוך כדי; הקשבה, מלמול, פטפוט, קשקוש, המצאות, וטעויות, הם זוכים לפגישה בלתי אמצעית עם השפה, לומדים להכיר את תכונותיה, להשתמש בה ואף ליצור.
יצירות לשוניות של פעוטים וילדים, מהוות מקור לתעוזה חינוכית לכל מי שנחשף להן, ככתוב: “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.”
בשפת פעוטים ועוללים, גלומה היכולת להפוך לשפת סופרים ומשוררים.
בילדות הרכה נבנית התשתית לאישיות, הצורכת ויוצרת ספרות ושירה.
ילד אמר: “הציפור מכניפה, היא רוצה לעוף”
המחשב שלי אמנם מסמן שגיאה על המילה: “מכניפה”,
אך אני מאמינה, שזו יצירה לשונית נפלאה.
זו ראשיתן של הספרות והשירה.
ראשיתן או סופן,
תלוי בנו.
תשובה אחת עשרה.
ואולי אני סופרת לילדים בזכות הורי,
שלא האיצו בי אף פעם, לגדול, להתבגר, להתרצן, להתמסגר.
שנרתמו לכל יוזמות הילדות שלנו, עם מיטב כשרונותיהם ורגישותם, במפעלי עשייה ויצירה משפחתיים, שהעבודה עליהם נמשכה לא אחת, שבועות וחודשים ועד השעות הקטנות של הלילה.
הורי שקיימו הלכה למעשה, “חנוך לנער על פי דרכו” עם תריסר ילדים.
אולי בזכות אחותי רותי ז”ל.
בת 11 היא הייתה כשכתבה לאחיה הקטנים שירי ילדים קסומים. משנתגלתה מחלתה, בגיל 16, היא שוררה, כיירה והדהימה אותנו בפרצי היצירה הייחודית שנבעו ממנה.
כגוזל שמת עם בקיעתו, מתה לעיני אחותי והיא כל העת איתי.
אולי בזכות הילדות בקיבוץ כפר-גלעדי, בין הרי נפתלי, להר החרמון ולהרי מול הלבנון. על הגבעה, בין אנשי השומר, הלוחמים והחולמים. בחצר משק שסיפקה חוויות חיים למכביר, לילדים ששוטטו בפינותיה, הגלויות והנסתרות, המותרות והאסורות.
את סיפורי אותה חצר, אותה אחות, אותו בית,
אני מספרת ומשוררת.