מקומות ומרחבי ילדות
בספריי ובחיים
הרצאה בכנס רביעי באורנים לזכרה של סופרת הילדים מרים רות ז”ל
מיריק שניר
(כפי שפורסמה בחוברת של הכנס)
י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ. יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל; בראשית פרק כח’ פס’ יא’-יט’
בשמונת הפסוקים המספרים על חלום יעקב, המילה מקום, מופיעה שש פעמים.
בהשראת חלומו, העניק יעקב משמעות חדשה ושם למקום ההתגלות. בית-אל.
הקשבה מפרשת לשמות של מקומות, שכיחה בסיפורי הילדות של העם שלנו, כמו גם אצל ילדים בכל תקופה:
הילדה רויטל אמרה: “תלך למנחמיה כי שם מנחמים”.
הילד עמית סיפר: “נסעתי לכפר סבא, ופתאום נכנס סבא אחד לאוטובוס, ונסע לכפר שלו”.
בית-אל, מקום האל, הוא צירוף יפה המפגיש את המשמעויות המנוגדות של המילה מקום.
מקום – זו סביבה ארצית, גשמית, הניתנת לחישה.
מקום – הוא גם אחד משמות האל, כנוי להוויה המופשטת מכל.
בבראשית רבה כתוב:
“מפני מה מכנין מקומו של הקדוש ברוך הוא, וקוראין אותו מקום? שהוא, מקומו של עולם”.
עולם, הוא כל מקום בו מתקיימת נוכחות האל, שמכונה גם: מקום.
היכן מתקיימת נוכחות האל? במקום שבני-אדם נותנים לה מקום. זוהי בריאה הדדית.
כך בילדות, בהשפעת המפגש עם העולם, על מקומותיו ומרחביו המגוונים, בורא לו כל ילד בהדרגה את עולמו האישי, ואת מקומו בעולם.
בריאה הינה תהליך דומה – בעולם ובאדם, למן היציאה מחושך לאור, ממים ליבשה, מבליל קולות לשפה,
ועד העיצוב בצלם האל, והתביעה להשיב על “איכה?” באיזה מקום אתה? ולא במובן הגשמי בלבד.
כאותו אדם ראשון שסבר לתומו שיוכל להחבא במקום כלשהו מפני האל.
כך, ילדי הגן התחבאו, וכשנכנסה הגננת, כדי לחפש אותם,
הוציא עידו את הראש וצעק: “אין פה אף אחד!” (לשונות קטנים עמ’ 41)
הגיוני בעיני ילד, להמצא במקום מסויים, ובו בזמן לשכנע מישהו, בכוח הדיבור, שהוא לא נמצא באותו מקום. זה אותו הכוח שבורא עולם במאמר, במילים היוצאות מפי אלהים.
מקום זו מילה המקבלת את משמעותה מאיתנו.
אותו מקום, באותו זמן, עבור בני אדם שונים, עשוי להוות סביבה מנוגדת לחלוטין.
ואותו מקום, אף אם לא חלה בו כל תמורה פיזית,
עשוי להשתנות עבורנו לחלוטין, לאחר שאנחנו עברנו תמורה רוחנית.
ילדים נמצאים בתהליך מואץ וקיומי, של החשפות והסתגלות למקומות לא מוכרים ולמרחבי חיים חדשים, המטביעים בהם חותמם.
כדי להדגים זאת אעזר בשלושה מסיפוריי, שהם שלושה מעגלי מקום,
מן הקטן אל הגדול: הגוף, הבית, העולם.
בתוך המעגלים אתייחס אל מרחבים רבים ושונים, בחיי הילד.
אשבץ בדבריי כמה מובאות מן המקורות העוסקות: במקום.
ולצידן אביא אמירות ילדים, באותו נושא, מן האוספים של מרים רות ושלי.
מרים היא אשר עוררה אותי להקשיב להן, רוב קשב,
ומאז, כל אמירה חדשה שאני שומעת ומפרשת, היא מעין פגישה קטנה איתה.
“ארמון חול”, מתאר בגוף ראשון, ילד רך בחוף ים, המקום שמסעיר ומרגיע ומשפיע עלינו בכל גיל.
ארמון חול
הים יפה
כחול
כחול
אני יושב
בחול
בחול.
חול
חורק לי
בשיניים.
חול
נכנס לי
לעינים.
חול
נדבק
לאצבעות.
חול
בתוך
השערות.
מדגדג
בקורקיבן
משפשף לי
בישבן
אבל לי
לא משנה
כי אני
ארמון בונה.
איורים: סוניה שכל / סידרה: ספריה קטנה שלי
פעילותו החקרנית והיצרנית במקום, ממפה עבורו את גופו החשוף, ועוזרת לו להבדיל בין אבריו,
בשל התחושות המובחנות שהוא חווה בכל אחד מהם, והרגשות השונים שעולים בו בהשפעתם.
מעגל אברי הגוף, מרתק בני אנוש, מן הרחם אל הילדות, ומעבר לה.
אומנות החניכה והספרות בתוכה, רותמות את סקרנות הילד להכרת גופו, המונעת מהיותו חפץ-חיים,
כמרכבה שתשא אותו ותיסע איתו, במחוזות החוויה והרגש ותחשוף אותו לדרכי ביטוי מגוונות:
לשפות המילים והצלילים, הצורות והצבעים, התנועה והמשחק.
לצד הילד הלומד בחול, הציבה המאיירת את האם, שציורה על הכן משול לאומנות החניכה שלה.
לצידה בנה המתעלה מיציר ליוצר.
בזכות האם, החונכת-היוצרת, החלל הפנימי שמעצב הילד בתוכו בשנות ילדותו – משול לארמון.
שני המעגלים הבאים, משלימים את תמונת העולם של הילד,
על מקומותיו ומרחביו שמתקיימים מחוץ למעגל הגוף: מעגל הבית ומעגל העולם.
אדגים אותם עם הסיפורים: בבית שלי, ומה יש בעולם?
בראשון הדלת מכניסה אל הבית, המקום שיצר האדם.
בשני הדלת מוציאה מן הבית, אל המקום שיצר הטבע.
הבית והטבע, שניהם מקומות מרכזיים בחיי הילד, מה עובר עליו בכל אחד מהם?
איך חוויותיו בבית משליכות על חוויותיו בטבע, וההיפך,
וכיצד כל זה משפיע על אישיותו הנבנית, ועלינו כחברה?
הסיפור בבית שלי יכול להיקרא בפשטות, כסיפור המתאר בגוף ראשון, בית טיפוסי על חפציו השונים,
והשימושים שילד עושה בהם.
אני בחרתי לספר אותו הפעם, כהזמנה להביט על המקום שבראנו, הבית,
מנקודת ראותו של הילד, במטרה להצביע על אין ספור התחומים שתובעים ממנו למידה,
ומחייבים אותו להסתגלויות לא קלות, מינקות במקום הזה.
הבית המודרני, על תכולתו ואופן התנהלותו, איננו המקום שהטבע תכנן עבורנו.
כמלווים ומחנכים של הילד, מוטל עלינו לשאול: איך המקום המלאכותי שבנינו, קרי הבית,
קולט את בריית הטבע שהולדנו? ואיך הוא משפיע עליה?
התבוננות מפורטת בדברים השונים שהילד מציג לנו בביתו, מגלה שכל אחד מהם תופס מקום משמעותי בחייו, ומייצג מרחב חיים שלם, בחווייתו והוויתו של הילד.
כל מרחב כזה, הוא תחום, בו הילד פועל, לומד, ומחפש את עצמו.
כל מרחב כזה, הוא תחום המציב בפני הילדים קשיים והתמודדויות, המעצבים אותו, הנחרטים בו.
בבית שלי
בבית שלי
יש כפית וכיסא,
כרית ובית-כיסא,
וילון ועציץ,
חלון וכוס מיץ,
בובה ודוב,
ריבה ותוף,
נעלים וכדור,
ברז מים ותנור,
דף ומנורה,
מדף ומראה,
ארון עם ספרים
ועוד הרבה דברים…
ואני משתמש
בכל מה שיש:
“אוכל בכפית”
האכילה בכפית יכולה לסמל את מרחב הזנת הגוף, את מגוון התחליפים לאופן ההזנה האימהית.
הילד המספר כאילו אומר לנו: חלק נכבד מעתותיי במקום הזה, שקרוי בית, מוקדש להזנה.
תנו אתם את הדעת: באיזה אופן אני מוזן?
האם ניתנות לי הזדמנויות להזין את עצמי בטבעיות, בדרכי, באמצעות אבריי השונים שנבראו לשם כך?
או שאין לי ברירה אלא להסתגל לכלי האוכל וכללי האוכל שהמציאו בני אדם.
עם הכפית כסמל, אומר לנו הילד יותר מכך: יש לכם נטיה להאכיל אותי בכפית…
כלומר: להזין אותי בכמות, בזמן ובדרך שלכם,
דרך ההזנה הגשמית, מעידה גם על דרך ההזנה הרוחנית.
“שוכב על כרית”
שכיבה על כרית יכולה לסמל את המקום והזמן בהם הילד מרגיש רצוי ומוגן, נטען בכוחות גוף ונפש.
אך ככל שנשקיע בעיצוב המיטה שלו, בבטיחותה וברכותה, היא לעולם לא תהווה תחליף מושלם,
לחיק הרך והפועם, החם והמגונן, המקום שתכנן עבורו הטבע.
ההתרגלות של תינוקות ופעוטות ליצועים המיוחדים והנפרדים שהכנו עבורם, אינה קלה, לשון המעטה.
רוב הבכי בלילות בשנים הראשונות, הוא פעולת מחאה על כך, הנופלת לעיתים קרובות על אוזניים ערלות.
אנחנו מעולים בגיוס תאוריות שונות ומשונות לנוחיותנו והמצאות טכנולוגיות משוכללות, להשקטת מצפוננו.
וקצת פחות טובים בהקשבה מלב אל הלב.
ילד אמר לאבא: “אני מפחד בלילה, אני רוצה לישון היום עם אמא”.
וכשאביו השיב לו: “אבל אתה כבר ילד גדול!”
הוא החזיר: “ואתה יותר גדול וישן איתה”.
בהשראתה של מרים רות אני שואלת האם אנחנו מסתפקים בלצחוק מדבריו ולהתענג על שנינותו,
או יש בנו עוז רוח להקשיב לדבריו ולשנות בהשפעתם את הגישה הנוחה שאימצנו?
“יושב על הכסא”
הישיבה על כיסא מייצגת את ההסתגלות של גוף האדם שנברא לחיים בטבע, לרהיטים שאנחנו מעצבים.
ואין להקל בכך ראש. הרוצה להיווכח במחיר שכולנו משלמים, ישווה את הישיבה הטבעית הזקופה של ילד רך, שאך למד לשבת, לישיבה של אותו ילד, לאחר שהסתגל לכסאות, כורסאות וספות.
וכבר למדנו: “נפש בריאה, בגוף בריא.”
המסקנה אינה לחזור ליער, אלא להתנהל ביתר מודעות, להקטין נזקים לגופנו בסביבה התרבותית שיצרנו.
לדוגמא, בביתי בקיבוץ נווה איתן, בתקופה שילדיי היו קטנים היו רק שרפרפים ופופים, ללא משענות.
“בבית-כסא עושה”
עשיית הצרכים מצביעה על מרחב ההתייחסות לצרכי הילד, כשצרכי הגוף מסמלים את שאר צרכי האדם.
כל ילד מביע את צרכיו, מרגע צאתו לאוויר העולם, בשפתו הלא מילולית.
האם אנחנו שומעים ומבינים מה הוא אומר לנו?
לדוגמא, נהוג במקומותינו לחתל מרגע הלידה, כאילו תינוקות וחיתולים נועדו זה לזה מששת ימי בראשית.
מבלי להבין שבכך – אנחנו מרגילים תינוקות והורים לקהות ועצלות גופנית ורגשית ולתקשורת לקויה, מן היום הראשון. הקטנים בוכים ומוחים על כך שהם לא מצליחים להרחיק את הפרשותיהם מגופם, כפי שעושים כל היצורים החיים האחרים… ואנחנו לא שומעים את מחאתם.
וכעבור כמה שנים אנחנו מתחילים בתהליך מתיש ומצלק לגמילה מן ההרגל הרע שהקנינו, בתנאים קשים ומכשילים של תקשורת פגומה ופגועה. (במאמר אחר אני מרחיבה על כך).
ועוד בעניין הקשבה ותקשורת:
צירוף המילים: בית כסא, הוא מחד: שפה גבוהה, ומאידך: נשמע כהמצאה לשונית של ילד.
לכן, זוהי שפה המובנת לילד, המקשיבה לו, המחזקת את יכולתו להבין ולהביע.
ככל שילד ירגיש יותר שליטה בשפה, כך תשתפר יכולתו לבטא ולספק את צרכיו המורכבים.
“את הוילון מסיט”
הסטת הווילון, מתייחסת למרחב המפריד או המחבר בין עולמות:
הבית והחוץ, התרבות והטבע, המשפחה והחברה.
הסטת הווילון מעלה את השאלה:
איך אנחנו שוהים רוב הזמן בבית? עם וילון פתוח? עם וילון סגור?
עם החוץ כמטרד ומקור איום? או עם החוץ כמרתק ומחוז חפץ?
מה היחס שנבנה באישיות שמתעצבת בבית, כלפי הטבע בעולם. וכלפי הטבע באדם?
“מן החלון מביט”
איך אנחנו אומרים על נוף שמרגש אותנו? “זה יפה כמו תמונה…“
התרגלנו כבר להסתכל על הטבע במשקפי תרבות.
ההבטה מן החלון, יכולה לסמל, את השקפת העולם שאדם מפתח, בהשפעת המקום בו הוא גדל.
האם מעודדים אותו להביט בחלון, כלומר: לפתח התבוננות משלו, או מעדיפים אותו מול המסכים למיניהם.
האם צומח בבית אדם שמפתח השקפת עולם ייחודית ועצמאית, או צרכן נוסף של תרבות ההמונים?
“משקה עציץ”
הילד המשקה את העציץ, הוא הילד המזדהה איתו, הצומח כמוהו בכלים מגבילים, במקום שלא הוא בחר.
“מן החלון פרח עציץ” – כתב ביאליק, וכיוון כנראה לכך.
איך משפיעה הצמחת דבר טבעי, כילד, בכלים מלאכותיים, כבית,
על הטבע האנושי ועל הצלחתו לעמוד במשימות שנכונו לו בהמשך חייו וביניהן,
להיות הורה וחונך של דור נוסף.
“שותה כוס מיץ”
במה משקים ילדים המוכנים לשתות בצמא כל דבר.
מה נותר מעסיס הטבע, לאחר העיבוד? ומה הולך לאיבוד?
הגשת כוס המיץ, עתיר צבעי המאכל ושאר חומרי תעשיה מזיקים, משול גם לאופן שבו אנחנו מתייחסים לצימאונם של הילדים לדעת.
ומסמל את החמדנות והציניות של החברה המתועשת המנצלת את התום והשקיקה של הילדים לטעום את העולם?
אלו הרגלי תזונה הם רוכשים בבית שלנו? כצרכנים מחוזרים של תעשיית המזון עתירת הפיתויים,
ואיך זה משפיע על גופם? הפועל אך ורק על פי חוקי הטבע.
האם הם יוצאים מהבית שלנו לחיים מצוידים בידע על המזון הנכון לגופם ואיך לשמור על בריאותם, לאורך ימים?
“מלטף את הבובה”
מייצג את מרחב הרגשות והקשרים האנושיים, הנארגים בילד וסביבו.
אם נחוצה לנו הוכחה שמרחב רגשי יכול להיקרא, בפי ילדים, מקום,
נקשיב לאמירה הבאה שקיבלתי ממרים רות:
אליק ניגש ללטף את עתליה הבוכה. התקרב גם מוטיק כדי ללטף אותה.
צעקה עתליה, “לא לא מוטיק, אין כבר מקום!” (לשונות קטנים עמ’ 19)
בשביל עתליה הבוכה, מקום, איננו רק העור שלה שניתן ללטף,
אלא מקום רגשי, הפתוח עבור מישהו מסויים וסגור עבור מישהו אחר.
“מלקק את ריבה”
ליקוק הריבה, יכול להצביע על נטיתנו להמתיק דברים, עבור ילדים, ולא רק את האוכל.
לדוגמא: הוצאות ספרים לא יפרסמו סיפורים בנושאים מסויימים, גם אם חשיבותם ברורה,
וילדים זקוקים להם מאוד, למה? כי ההורים והסבים והמחנכים לא יקנו אותם, ולא יקריאו אותם.
הוצאות ספרים יעדיפו לייצר ספרות ילדים ממותקת, כדי להבטיח את רווחיהם.
“מטפל בדוב”
מסמל לי את המרחב הרחב של הקשר הטבעי בין האדם לחיות הטבע, ואת אין-ספור התחליפים שלו, שמפרנסים תעשיות ענפות, גורפים הון על חשבון הנטיה האנושית היפה והמתוסכלת הזאת.
וראוי לשאול את עצמנו על מהות הקשר והיחס לחיות הטבע, שנבנים בילדים הגדלים בבתים שלנו,
בתרבות הזאת.
“מתופף בתוף”
קול התיפוף יכול לסמל את מרחב חוויות החושים של האדם, אשר קולטים את ריתמוס החיים ומגיבים כבר מהרחם.
האם הילד חייב להתאים עצמו לקצב החיים שלנו, או אנחנו מקשיבים לריתמוס האישי שלו ומתחשבים בו?
האם אנחנו מכבדים את רגישות החושים וזוכרים את יעודם המקורי? או מנצלים את חושי הילדים החדים והערים לקידום מטרות לא ראויות: כשיווק מוצרים, לתעשיית הבידור, כקניית זמן שקט עבורנו, ועוד…
ואיך משפיע על בן האדם, לטווח קצר וארוך גירויי היתר של חושיו?
“נעליים חולץ”
חליצת הנעליים, מסמלת את נטיית הילד להתמזג בטבע, נטיה, שהיא מקור לעימותים רבים בין גדולים לקטנים: אנחנו נועלים, הם חולצים. אנחנו מלבישים, הם מתפשטים.
הבגד והנעל, חוצצים בין הילד לבין הסביבה.
הילד היחף מחפש לגעת באדמה, להכות שורשים, לחיות ללא ניכור.
כיום יותר ויותר מבינים את הצורך הבריאותי ממש להלך יחפים על הקרקע. הילדים לא זקוקים למחקר המודרני שילמד אותם זאת. הם פשוט יודעים זאת.
“של נעליך מעל רגליך…”
מזכיר לי תמיד את מרים רות, שנהגה כל שנותיה להלך יחפה כילדה, כפוסעת על אדמת קודש.
“כי המקום הזה אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא”
המקום המדברי ההוא מיזג חול וקודש, (תרתי משמע) זה היה מקום וזמן של ערות אנושית ותובנה עילאית,
שהתחוללה באדם מסויים, והבעירה את אש הסנה: הבוער ואיננו אוכל,
זוהי המשמעות המוצפנת לעולם במילה בוער: בו-ער.
השהות במקומה, במחיצתה, השרתה עלי תמיד אווירה של מקום וזמן מרוממים, של ערנות ראשונית,
הצופנת בחובה תובנות רעננות, כמו אלו שזוכים להן במחיצת ילדים.
“במים רוחץ”
הוא המרחב המתייחס לניצול משאבי הטבע, בידי האדם, הטבע שאין לנו חיים בלעדיו.
המים כמקור החיים. המים כסמל לחיים. המים החיים שאנחנו מזהמים ופוגעים באיכויותיהם הטבעיות.
ובהשאלה, השאלה הקשה מכל שצריכה להטריד את מנוחתנו: איך מתייחסת הציביליזציה שלנו אל משאב הטבע האנושי הטהור, המתחדש עם כל לידה, שבו גלום הסיכוי הראשי והיחיד לשמירת העולם.
איך מתייחסת התרבות שלנו אל ילדים?
האם כמו אל המים? תופסים נביעות חיות, מוסיפים חומרים כימיים ומזרימים בצינורות…?
“מגלגל את הכדור”
הוא מרחב משחקי הילדות: שהיו מתרחשים, בחוץ, בטבע, בחברה, אל מול משחקי המחשב והמדיה לסוגיהם, שהביסו אותם, מגובים בתעשיה חמדנית ורבת תחבולות.
איך אופן המשחק של ילדים ותכני המשחקים שלהם בימינו, משפיעים וישפיעו על החברה שלנו?
הכדור, כסמל למשחק ילדים תמים שהופך בחברה הבוגרת למשחק לא תמים המגלגל מיליארדים.
“מתחמם מן התנור”
מתחמם מן התנור, יכול לייצג את המרחב שמתייחס לבטיחות הילד בביתו, שנהיה לסביבה רבת מכשירים, וחומרים מסוכנים ושבירים, המתנגשת בחקרנותו הטבעית השואפת להתנסות בכל דבר סביבו.
מה המסר שמקבל פעוט הנחסם שוב ושוב על ידינו, בניסיונותיו ללמוד את סביבתו?
כמובן זו גזירה שהוא לא יכול לעמוד בה.
הוא לא יכול עוד להבין: הם דואגים לבטיחותי. והוא מפרש: לא מתירים לי ללמוד בדרכי!
“מצייר רק על הדף”
זהו מרחב הביטוי העצמי, במסגרת הגבולות וההגבלות של המקום.
אין כמעט ילד שלא ניסה לצייר על קירות,
זהו מעשה טבעי, כציורי האדם הקדמון במערות,
אולי זו הנטיה לסמן את המקום שלי ולעשותו מוכר וידידותי.
אמרו לילדה: “את צריכה לכעוס על עצמך שלכלכת את הקיר!”
היא ענתה: “איך אני יכולה לכעוס על עצמי, כשאני כל כך אוהבת אותי.”
בכך היא אומרת לנו: החופש והעידוד לבטא את עצמי, קשורים ליכולת, המפתחת בי, לאהוב את עצמי.
“מסדר את המדף”
הוא המרחב העוסק בסדר שאנחנו קובעים ומקיימים במקום בו אנו חיים, והשלכותיו עלינו.
עולמו של כל ילד, מתקדם שלב אחר שלב מתוהו ובוהו – לסדר.
במציאות של אין-סוף חפצים וצעצועים המורעפים על הילדים, איך עושים סדר? על המדף, בחדר, בראש?
בפרק הראשון בבראשית כתוב:
“יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה.”
זו הפעם הראשונה בה מוזכרת המילה מקום בתנ”ך, ונקבע מקום בעולם,
להיקוות. מן המילה קו, ממנה יוצאת גם המילה תקווה.
תנועת ההיקוות אל מקום אחד – היא תנועה חיובית, מקדמת, טבעית, התורמת לסדר בעולם.
“מדליק מנורה”
הוא המרחב שמזכיר לנו את “ויהי אור!” ואת ערך ההארה, בכל תהליך של בריאה, התפתחות, יצירה.
מה עושה לילדים, לאדם, הצמיחה באור מלאכותי, השיבוש של השעון הביולוגי, והפחד הרע שהכניסו בנו, מאורה המבורך של השמש, מקור החיים.
“ומביט במראה”
זהו מרחב ההשתקפות שלי בעיני עצמי, ההכרות שאני עושה איתי, והצטיירות הגוף והנפש שלי בעיני,
בהשפעת המקום בו אני מתפתח והמקום שנותנים לי בו.
כמה שליטה יש למראה בחיינו, בתרבות שמייחסת חשיבות כה רבה, למראה הגוף שלנו.
“ואחרי שעושה את כל הדברים,
את הספר מחזיר לארון הספרים”
יש מקום לכל ספר בארון, כפי שיש בי מקום לכל המקומות והמרחבים שהספרים מביאים לעולמי,
בספריה הפנימית שלי, בעולם הפנימי שמתארגן בתוכי, ומשליך על חיי.
וראוי לשאול: מה מתאסף באותה ספריה? מי קובע מה אקרא? איך? ומתי?
הספר האחרון: “מה יש בעולם?” משלים את הספר הקודם, “בבית שלי”, בהפגישו את הילד עם העולם, שמחוץ לבית.
ירון אמר לאמא: “את מרשה לי להיכנס החוצה?”
בניסוח המקורי שלו, אני שומעת, את כמיהתו החוצה.
דלת הבית הנפתחת החוצה, מכניסה אותו אל ביתו הטבעי.
את הספר “מה יש בעולם?” אקרא כהזמנה להביט מעיני ילד, שמתחנך ומתעצב בבית המודרני,
על עולם הטבע, שאליו לפי כוונת המכוון, היה אמור להיוולד.
“מה יש בעולם? מה יש בעולם?”
הספר נפתח בשאלה, המבטאת את סקרנות הילד. בהנחה, שלמידת אמת אמורה להתחיל משאלה של ילד.
החזרה על השאלה, מזמינה את הילד להצטרף לשאלה, גם לקריאה.
“שמש”
הילד נועם אמר: “השמש עומדת כל הזמן במקום.
היא לא זזה לרגע, אפילו לא בשביל לברר משהו עם הכוכבים”.
הקושי של נועם להישאר במקום אחד, כפי שתובעים ממנו הרבה מדי, גורם לו להתפלא איך השמש מסוגלת לא לסטות אף פעם ממסלולה.
הוא מתקשה להבין את היכולת של המבוגרים לשבת זמן רב במקום אחד, רווח לו להיווכח, שמדי-פעם הם קמים, כדי לברר משהו עם מישהו…
השמש נותנת לי גם הזדמנות, להדגים תקשורת משובשת בעניני מקום.
איפה? זו מילת שאלה הקשורה למילה: מקום.
לשאלה איפה? אנו מצפים לתשובה שתכיל: ציון של מקום.
שתי הדוגמאות הבאות מראות שבניהול שיחה עם ילדים בעניני מקום, יש לקחת בחשבון, שבפי ילדים, ובאוזניהם, למילה: איפה? עשויות להיות משמעויות שונות.
לשאלה: איפה השמש? מירי השיבה: גמרה לעבוד!
מירי בעצם השיבה לשאלה: למה השמש נעלמה? (כי היא גמרה לעבוד)
לאותה שאלה ממש: איפה השמש? השיב נדר: נפל לה הראש.
הוא השיב לשאלה: מה קרה לשמש? (ולא איפה היא)
“שמים”
האמירה הבאה, יכולה ללמד אותנו שהתיחסות הילד למרחק, בין המקום שהוא נמצא בו, לבין מקום הנראה בשמים – כמו הירח, מושפע בעיקר ממה שהילד כבר התנסה בו.
“רעות, לאן את הולכת?”
“לירח!”
“ולמה חזרת?”
“כי אין לי סנדלים”.
רעות בודאי כבר שמעה שהירח רחוק מאוד, אך מנסיונה, היא יודעת רק שמעבר לדשא או לגדר היא תזדקק למנעלים, כל מה שמעבר לזה, היא עדיין לא בדקה.
האם דבריה רק משעשעים אותנו, או עוזרים לנו להבין אותה יותר?
“הר”
ההר ממול הוא מקום מוחש ומוגדר, ומה עם המקומות שמעבר להר?
כשהכנסתי מכתב לתיבת הדואר בשביל הדודים שגרים באפריקה, הבן שלי ביקש שארים אותו לתיבה,
כדי שיוכל להציץ בחריץ ולראות אותם. (לשונות קטנים עמ’ 37)
מה חלקה של התקשורת המודרנית, בבלבול הילד, ששואל, לדוגמא, איך המקומות והאנשים שהוא רואה על המסך, נכנסו לטלויזיה?
איך הוא תופש מרחקים בין מקומות, כאשר אבא שנסע ל”מקום רחוק רחוק”, נראה ומדבר איתו ממסך המחשב בבית.
בתי תהין ספרה לי, שבילדותה דמיינה, שפקסים עפים באוויר ממקום למקום.
“נהר”
הנהר, שמתחיל פה ונגמר שם,
מחבר את המקום שאני חי בו ומכיר, עם מקומות שאני לא חי בהם ואינם מוכרים לי.
מהו, עבור ילד, המקום בו הוא לא נמצא?
סול בן השלוש ביקר בכפר גלעדי, כשאמרו לו שהגיע זמן לחזור, הוא תמה:
“מה אז כפר גלעדי זה לא אמיתי?”
אולי אמר לנו בכך: מקום שאני עוזב, אין לו קיום ממשי עבורי.
“ים”
כאשר ילד מגיע אל מקום חדש, הוא מנסה להגדיר אותו באמצעות השפה והידע שכבר רכש:
מיכל בת הכפר ראתה את הים לראשונה ואמרה: “יא! איזה שדה כחול!” (לשונות קטנים עמ’ 24)
בדומה לפעולת השיום של אלהים בבריאת העולם, גם הילד נדרש מדי פעם לתת שמות, או להגדיר במילים, מקומות ודברים חדשים בעולמו.
עוד ראייה לקשר הבראשיתי ביננו לבין הטבע, היא התחושה המרוממת והמפעימה, שאינה ניתנת להגדרה ולהכלה ,שכל אדם מרגיש מול הים, בטבע,
“פרח”
בסיפור הקודם, ילד ופרח, נפגשו בעציץ שבבית, בסיפור הזה, הם בחוץ, בגינה או בשדה הבר,
פה וגם שם הם מזכירים לנו שהגנת הטבע, זה לא רק;
להגן על הטבע שסביבנו, אלא בעיקר להגן על הטבע שבתוכנו.
“ציפור”
ילד ראה חוט חשמל שעליו עומדות ציפורים, והכריז: “הנה כסא של ציפורים”.
ברור שאת הדימוי של הכסא הוא הביא לטבע מתוך הבית שלו.
ילד אחר אמר: “הציפור מכניפה, היא רוצה לעוף”.
עידוד ההתבוננות בטבע, ועידוד הביטוי השפתי הייחודי, יצמיח במקומותינו בני אדם יצירתיים ובעלי מעוף.
“עץ”
העץ, תזכורת לעץ הדעת, מסמל יותר מכל את השתוקקות הילד, להמצא במקום שיתיר לו ויעודד אותו:
לחוות, להתנסות, לטפס, לפעול בחופשיות, להתמזג עם הטבע.
בגן הילדים סיפרו על גן עדן, יורם קרא: “בואו ילדים, נעזוב את הגן שלנו ונעבור לגן עדן”.
“בית”
בחוויית הילד הקטן, כל בית הוא מקום אחר, המכיל אנשים אחרים, עם מנהגים, חפצים ואף זמנים שונים.
נחלה בת חמש וחצי, באה לביקור בבית של חברה. אמא שלה בקשה לשלוח אותה הביתה אחרי רבע שעה.
כאשר אם הבית אמרה לה שעברה רבע שעה, היא שאלה: “איך את יודעת?”
היא השיבה: “הסתכלתי בשעון”.
נחלה אמרה: “טוב, אולי אצלכם היא עברה, אבל בבית שלנו היא עוד לא עברה”.
“אדם”
אדם הוא נזר הבריאה, איזו מערכת יחסים מתקיימת בינו לבין שאר העולם שנברא?
איך העימות בין טבע לתרבות, סביבו ובתוכו, משפיע עליו? משפיע על העולם?
כתוב: “אין הרע נאחז, אלא במקום חיסרון”.
כאשר המקום – שאנו מתפתחים בו, חסר את מה שחיוני לאישיות בן האדם, ההולכת ומתעצבת,
אזי במקום של החסר, הרע עלול להאחז.
זהו אחד ההסברים היפים והממצים ששמעתי, למקור הרע בעולמנו.
“מה יש בעולם? מה יש בעולם?
דברים כה רבים, איך אומרים את כולם?”
איך מכילים בתוכנו את כל הדברים שמקיפים אותנו?
על אדם חסר נחת, אומרים: הוא אינו מוצא לו מקום.
איך במציאות חיים כל כך מורכבת, גורמים לאדם להרגיש שהוא מצא את מקומו.
במסכת חולין כתוב: “מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו”
מהו אותו מקום?
המקום בו מתאפשר לו ביטוי אישי.
המקום בו הוא מרגיש מעריך ואוהב את עצמו.
המקום בו הוא שלם ובטוח ושמח בחלקו.
הוא זכה שאבותיו יחנכוהו בדרך שמשאירה מקום ליחודו.
זהו עוד אחד משפע משפטים במקורות שלנו, שאומרים לנו כולם: “חנוך לנער על פי דרכו”.
לסיום אני רוצה להראות לכם ספר מקום, שראה אור היום. “האגרת” של קדיה מולודובסקי, בתרגומי.
האגרת – אשר במהלך הסיפור נכתבת, במאמץ משותף של בני המשפחה, נועדה לקשר ולגשר בין מקומות רחוקים ושונים מאוד: בין העולם הישן של יהדות אירופה, לעולם החדש: של היהודים שהיגרו לאמריקה.
אותה איגרת מחברת אותנו, אל מקומות במורשתנו שכבר אינם קיימים.
מסיעה קטנים עם גדולים אל ארץ אחרת וזמן אחר, אל עולם העיירה היהודית שנכחדה.
הביקור הספרותי-החוויתי בעיירה, מעניק לנו זווית ראיה נוספת על עצמנו ועל מציאות חיינו.
ילדות העיירה שקמה לתחיה בסיפוריה הנפלאים של קדיה, ממחישה ש“סדנא דה ארעא חד הוא”,
שילדים מרגישים ופועלים בכל מקום, מאותו מקום.
אחתום בציטוט אופטימי מספר שמות, הנזקק אף הוא למילה מקום, ומתאים ונחוץ לנו תמיד וגם בימים אלה:
“… וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום”.