מה למדתי מפי ילדיי?

פרק קצר מוקדש לכל אחד מילדיי

 

פתיחה:

כל אחת ואחד מתשעת ילדיי נע/ה אחרת ברחמי, הגיח/ה לעולם באופן שונה, עם מראה ייחודי, התנהגות, התפתחות ואישיות האופיינית רק לה או לו.

מה למדתי מהם? בעיקר: “חנוך לנער על פי דרכו…”

ריתקה אותי במיוחד התפתחות השפה של כל אחד ואחת מהם.

את אמירותיהם תיעדתי בזמן אמת, ומביאה תשע דוגמאות לשיעורים שעשו לי,

ככתוב: “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”.

סיכמתי שיעורים אלה בתשעה פרקים קצרים – אחת לשבוע פרק.

פרק א’ – אחיעד

אחיעד, בתנו הבכורה, הייתה מורתי הראשונה. כששמעתי אותה שרה בפסח:“הלחמא, הלחמנייה” התחלתי לשים לב לכך, שכאשר מילה בשפתנו אינה מובנת לילדים הם עושים מאמץ למצוא בה משמעות שתניח את דעתם. אחיעד מצאה פתרון נהדר ויצירתי לצירוף החידתי: “הלחמא-עניא” –  כל כך נבון והגיוני: “הלחמנייה!” אותנו זה כמובן הצחיק, לא רק מפני שהופתענו, וגם מפני שלחמנייה היא הרי חמץ, שנהוג לא לאכול בפסח…

בשנים רבות של הקשבה לילדים, הבנתי שכאשר מילה או צירוף מילים ששמעו מפינו, לא נהיר להם, הם מחפשים ומוצאים משמעות הגיונית מבחינתם.

נוכחתי ששיחה בין ילד רך למבוגר, היא לעיתים קרובות דו-שיח בשתי שפות. כששפת המבוגרים – היא השפה המילונית- האובייקטיבית, שאינה משתנה, ושפת הילד/ה, היא השפה הפרטית- הסובייקטיבית המשתנה כל הזמן.

והתוצאה פעמים רבות: לא תקשורת – אלא תקצורת.

ילד חזר מטיול. שאלו אותו: “באיזו דרך הלכתם?” והוא השיב בביטחון: “בדרך כלל!”

מינקות התפעלתי מהיצירתיות הטבעית של בכורתנו אחיעד, והיא ממשיכה להפתיע ולרגש אותי יום-יום במקוריות שלה, כאם לשלוש בנות ושלושה בנים, כמדריכת הנקה רבת ידע והשראה, כבת, כאחות, כדודה, וכאשת חברה רבת מודעות, יוזמה ואחריות.

אשמח להרחיב את האוסף שלי, בדוגמאות למילים בשפת ילדים, מהאוספים שלכם.

פרק ב’ – שיהר

שיהר – הוא הבן הבכור שלנו. עם הגיעו לעולם גילינו שמשימת גידולו וחניכתו שונה מאוד משל אחיעד שנולדה שנה וחצי לפניו. לפיכך, שיהר היה הראשון שהנכיח אותנו עם “חנוך לנער על-פי דרכו”. הוא היה המורה השני שלי. הנה שיעור אחד מרבים, שלמדתי ממנו.

יום אחד, כשבאתי בשעה ארבע אחר-הצהריים לקחת את שיהר מהגן, (בקיבוץ נווה איתן, שם נולדו ילדינו), הוא משך אותי ביד לחצר הגן, להראות לי את הנמלה שראה שם בבוקר… יכולתי לחייך, או לגחך, או להעמידו על טעותו, אבל בחרתי ללכת אתו לחצר ויחד חיפשנו את הנמלה וגילינו את עובדות החיים.

בתפישת המציאות שלו עדיין לא הייתה קיימת האפשרות שהנמלה המשיכה לנוע, לאחר שראה אותה. מבחינתו סביר שהיא נשארה עד אחר-הצהריים במקום שראה אותה בבוקר…

שיהר לימד אותי שעבור ילדים רכים, רק מה שהם חווים ברגע הזה קיים. קשה להם עדיין לתפוס שדברים קורים, ונמשכים גם בעת העדרם.

יכולתם המופלאה של ילדים קטנים לחיות ולשהות לחלוטין בהווה, מעוררת בי תמיד פליאה ואודה, גם קינאה.

ברגעי חסד נדירים אני זוכה לכך שהתבוננות בילד או ילדה שבמחיצתם אני שוהה, משיבה אותי להרף עיין אל מחוזות ילדותי, לתחושה הפלאית, החלומית, הכולית של הוויה שלמה.

מעין שהות בתוך בועה קסומה דקה וחמקמקה, שתמיד נמוגה לי מהר מדי.

מעומק הלב מעריכה את הוריי וחונכיי וחצר הקיבוץ בה צמחתי, בזכותם חוויתי ילדות שלמה וארוכה, שאת טובה וחסדיה אני משתדלת למשוך אל הכתיבה שלי.

משימת המבוגרים המקיפים את הילד, (ההולכת ונהיית קשה בעולמנו) היא להגן על הבועה הזאת, לא לבקוע ולפוגג אותה בטרם עת. ממש כפי שברור לכל בר-דעת שנזק בלתי-הפיך ייגרם לפרפר שבתוך הגולם אם לא נאפשר לו להשלים את גלגולו הטבעי.

חוויות הילדות שנחרטות בנו, הינן הבסיס העדין והמשמעותי עליו נבנית ומתעצבת אישיותנו הבוגרת. היא העושה אותנו להורים, לחונכים, לסבים, לאנשי החברה שנהיה בבגרותנו.

זיכרונות ילדותנו, ונוכחותם של ילדים לצדנו, הינם תזכורת מבורכת אשר יש בכוחה לסייע לנו להשיג גם בחיינו הבוגרים את היכולת לחיות בהווה ולא להחמיץ אותו.

שיהר חולק עם אחיעד את הבכורה במשפחתנו. אל שניהם כולנו באים לשמוע עצה בוגרת ונבונה. שיהר הוא אב מסור ורגיש לבת ושלושה בנים, מנהל חברת הייטק, העוסקת בבניית רובוטים.

הנה כי כן, למרות שנמנעתי מלהעמיד אותו על טעותו בעניין הנמלה, ואולי בגלל זה, הוא בעצמו, ובדרכו, ובזמן המתאים לו הסיק, למד וכבר יודע דבר או שניים על דינמיקה של תהליכים. וכבר נכח – בחיים ובעבודה – שהשלמת תהליכים על כל שלביהם משפיעה על  התוצאה.

פרק ג’ – רעות

סמוך למלחמת יום כיפור נולדה לנו רעות. הלידה הייתה מהירה ואלימה – איש לא שאל אותי אם אני מוכנה לזירוז מכל סוג. פשוט: בקעו את המים, הזריקו פיטוצין לתוך האינפוזיה… ותוך חצי שעה קשה ומבולבלת עד מאוד, רעות הייתה בחוץ. הייתי לבד, לא הרשו לאיש שלי, להיות לצדי, (כך היה אז מקובל… ובכל זאת ביקשנו.) רעות שלנו יצאה לאוויר העולם, גדולה (4,400) כחולה וחנוקה, עם חבל הטבור כרוך פעמיים על צווארה. אני יכולה לשער שזו הייתה חוויה טראומטית שנחרטה עמוק ולתמיד באישיותה הרכה. סביר להניח גם שהיא לא נטעה בה אימון רב בנו, מי שהיו אמורים להגן עליה. סליחה רעותי…

מהלך הלידה הינו חוויה עיצובית ממדרגה ראשונה, עבור הנולד/ת, בכך אני משוכנת עוד יותר לאחר תשע לידות.

שוב זכינו בחוויית הורות אחרת משני ילדינו הקודמים. רעות אתגרה אותנו עד הקצה עם חנוך לנער על-פי דרכו, כנראה הייתה חייבת לבדוק אם אפשר לסמוך עלינו, אחרי שאכזבנו אותה בכניסה לעולם. את זה אני מבינה טוב יותר בדיעבד, מאשר בזמן אמת. ואולי זו ההצדקה והסיבה לחלוק אתכם כאן בפייסבוק – את התובנות הללו.

רעות הייתה ילדה עם עיניים ענקיות שלא מחמיצות כלום, בעלת תום אין-סופי, אך גם חששנית ודאגנית, ואוהבת מאוד להתמסר לעולמות הדמיוניים שהמציאה.

ערב קיץ אחד, ישבנו בני המשפחה על הדשא שלפני הבית, ועקבנו בהתפעלות אחר ירח מלא וגדול שזרח באופק מעל להרי הגלעד.

רעותי, ילדת גן מתוקה, פשוט קמה מהדשא והחלה לצעוד לעברו. “לאן את הולכת?” שאלנו. והיא השיבה בפשטות: “לירח.” חייכנו, גם התרגשנו, רעות עשתה מה שכולנו התאווינו לעשות. לא, לא עצרנו אותה. גם לא אמרנו לה דבר. היא המשיכה לצעוד עד שהגיעה לקצה הדשא, ואז הסתובבה וחזרה. “ולמה חזרת?” שאלנו. “כי אין לי סנדלים…” ענתה בפשטות, כאילו אין תשובה הגיונית מזאת.

כל כך מפתיע ונהדר היה להיווכח, שבעולם שלה הליכה לירח אפשרית.

לא צחקנו עליה, גם לא גרמנו לה להתבייש מהתמימות המקסימה שלה.

כמה טוב שלא קלקלנו לה בהסבר מדעי… ידענו-קיווינו שבזמן המתאים לה, ובדרך ההולמת אותה, עובדות החיים יחשפו בפניה.

אולי לא רצינו למהר ולבקוע את הבועה המגנה עליה (כבקיעת המים החפוזה בלידתה) ולא  להטיחה במהירות ובחוסר רגישות אל קרקע המציאות (כמו הלידה המבהילה שחוותה).

העדפנו את המהלך הטבעי והשתדלנו לגונן עליו.

למדנו מרעות שמציאות ודמיון משמשים בערבוביה בעולמם של ילדים, במינונים המתאימים לכל אחד מהם, בכל תקופת חיים ובנסיבות השונות. אשריהם שכך. ועדיף שלא נזרז תהליכים.

המסוגלות שלנו, כאנשים בוגרים, לשמר ולטפח עבור עצמנו פתחי כניסה לעולם הדמיון, בתוך מציאות המאיימת להשתלט על כל הווייתנו, עושה אותנו להורים רגישים, לחונכים מתחשבים, לאוהבי אמנות ולבריות יוצרות – שאין העולם יכול להתקיים בלעדיהן.

רעות בגרה ובשלב מסוים חזרה בתשובה, אפשר שהייתה זקוקה לחיבור אל כוח שתוכל לתת בו אמון מוחלט… (זכור לי איך התקשתה יותר מכולם להיפרד מאבא ישראל בכל פעם שהיה נוסע לחו”ל). נהדר שרעות עדיין דמיינית ואמנית בנשמתה וממשיכה לחפש ולגלות דרכי ביטוי אישיים. היא אם מסורה ואוהבת לשני בנים ובת, נבונים ומיוחדים, המשקיעה בילדיה את כל כולה, מטפחת בם יצירתיות, אנושיות, מלווה ומעצבת אותם להתמודדות אמיצה וערכית במציאות חיים לא קלה, ובתקופה בה ההורות מאתגרת יותר, עבור כולם. אנו מלאי הערכה לתעצומותיה.

פרק ד’ – אליאור

הפעם הגנתי ככל יכולתי על לידה ללא כל התערבות מלאכותית. הלידה התמשכה יותר מקודמותיה והתפתחה בקצב שהלם את אליאור וכנראה גם עיצב אותה. היא הגיחה אל העולם בפעייה שקטה.

באותה עת היינו חברים בקיבוץ נווה איתן, ואליאור הינוקא לא התלהבה (לשון המעטה) מהלינה המשותפת שהייתה נהוגה שם עדיין. שומרות הלילה ידעו שאני דורשת לקרוא לי בכל פעם שאחד מילדי מתעורר, לילות רבים ביליתי עם אליאור, מזדהה לגמרי עם מחאתה ומנסה לפצות אותה ואת שאר ילדיי על הריחוק שנכפה עלינו. מנקודת הראות שלי היום, לינה משותפת – לא מובנת ולא אפשרית, (אף שאני יודעת ומקבלת את האילוצים ההיסטוריים שיצרו אותה.) כל אחד מילדיי סדק בי משהו באוטומט הקיבוצי, ולמרות שרוב חוויות ילדותי וזיכרונותיי מהלינה המשותפת היו חיוביים, הלכה והתחזקה בי הנטייה הטבעית להחזיק בילדיי קרוב אלי. מחאותיה הבלתי מתפשרות, והחד-משמעיות של אליאור היו הקש ששבר את גב הגמל ועוררו אותי לדעת שאני חייבת לחולל את השינוי הזה, למען ילדיי ולמעני, ובהקדם.

שנה וחצי לאחר הולדתה של אליאור, ישראל אישי, התנדב לחזור ולשרת בצבא לאחר המשבר הלאומי והצבאי של מלחמת יום כיפור. לקחתי את ארבעת ילדינו ועברנו לקיבוץ הולדתי, כפר-גלעדי, שם כבר הנהיגו לינה משפחתית. חגגתי כל רגע עם הילדים בבית.

אליאור, דרך אגב, לא הסתפקה בכך, היא סירבה לישון בחדר הילדים, (גם כשלא הייתה כבר הכי קטנה,) ודרשה רק צמוד לאימא. גם הפעם לימדה אותי עד כמה תביעתה טבעית ומוצדקת.

מפיה של אליאור הפעוטה, קיבלתי יום אחד, עוד שיעור פוקח עיניים ופותח לב, בהורות.

מכירים את החטיף המתוק מחיטה תפוחה, שנקרא: “שלווה”? מן הסתם זו תכליתו ומהותו – ולכן גם שמו – להשתיק ילדים רועשים ולהשרות שלווה… באחד הימים, שהיה כנראה די סוער בבית (אימא, בלי אבא,  וחמישה ילדים בני שבע ומטה) נתתי לילדים ולאליאור “שלווה” – אלא שהפעם זה לא עבד… וברגע מסוים כנראה הבעתי בקול את תסכולי וצעקתי לאליאור: “נתתי לך שלווה, כדי שיהיה פה שקט!” היא נתנה בי מבט רציני ותמהה ושאלה: “אז למה את צועקת?” כאומרת: אימא, שימי לב שאת סוטרת את עצמך. או: ומה עם הדוגמא האישית? רשמתי מיד בספר האמירות את דבריה כדי שלא אשכח. אני ממש מעודדת כל הורה לעשות זאת בלי דיחוי: א) כי זה שווה לא פחות מצילום טוב. זה בין הדברים שהייתי לוקחת בשעת שריפה. ב) כי אחרת זה יישכח! (למרות שבאותו רגע נדמה לנו שלעולם לא…) ג) כי תהיה לנו הזדמנות לקרוא זאת שוב, ולהפיק מזה למידה עמוקה יותר. ד) אצלנו בבית מקריאים את האמירות בימי הולדת של ילדינו (גם בגיל חמישים) משתעשעים וגם מעבירים מסרים רבי ערך לדורות הבאים שנוכחים שם.

שמעתי על אב, שסטר לבנו ותוך כדי כך צעק עליו: “זה כדי ללמד אותך שלא מרביצים פה בבית!” סביר להניח שאותו ילד ילמד כיצד להתנהג, מהיד של אבא (להרביץ) ולא מהפה של אבא (לא להרביץ). ילדינו משקפים לנו את עצמנו – הם מראה שאינה משקרת. אין לנו מורים טובים מהם, בתנאי שאנחנו פתוחים: להקשיב להם, להכיר בטעויותינו, להשתנות וכן, גם להודות להם על השיעורים שהם מעניקים לנו.

אליאור שלנו נהייתה לאומנית ומאיירת מיוחדת במינה. יצירותיה שובות לב בכל גיל. (מוזמנים להתרשם) את סיפורי “שום-דבר” – הראשון שלה – איירה בשבעה לילות קסומים לפני שנסעה להודו ובטרם למדה אומנות ואיור. מאז איירה עוד ועוד מסיפוריי. בעבודה איתה אני מרגישה הכי קרוב לחוויה שלמה של יצירת ספר ילדים. קיים חיבור טבעי ופשוט בין האומנויות שלנו. אליאור בורכה בכישרון נדיר לאייר לילדים רכים. כתיבה ואיור לפעוטים – שונים מהותית מיצירה עבור ילדים גדולים יותר, כך אני סבורה.

אליאור אם לבן ושלוש בנות – מוכשרים כל אחד בתחומו ומתבגרים כל אחד בדרכו – איתם היא משתדלת להקפיד על נאה דורש ונאה מקיים, כפי שתבעה ממני בילדותה. הם חיים בבית עץ שבנו לעצמם, בעיירה ציורית ומבודדת בקנדה, אנחנו וגם הם חיים בגעגוע מתמיד, שאולי יום אחד יבשיל לתנועה בכיוון הנכון… שתאפשר לנו להתחבק יותר. בילדותה אליאור מחתה בצדק על הריחוק ממני, עכשיו תורי. (זה בסדר אליאורי – אני לא מאיצה בך, קחי את הזמן).

פרק ה’ – נהר

ילד הסנדוויץ’ שלנו – נהר, נכנס לעולם בלידה מושלמת, בחדר צירים, כשאישי לצדי. את השבועות הראשונים “בילה” הרך הנולד במיטה שהפכה לאוהל חמצן, כי צינור הושט שלו לחץ על צינור הנשימה. הרגשתי שהגיעה אלינו נשמה רוחנית מאוד שתזדקק לתמיכה מול המציאות החומרית. בן חודשים אחדים היה כשהתחלתי ללמד בכתה א’ בכפר-גלעדי. כיוון שלא היה סידור שיאפשר לי להגיע לכל הנקה שלו, הכתה ובית הילדים היו לביתו. תודה למטפלת קלרה שסייעה לי באהבה. תכננתי ותפרתי עם חוט ומחט מנשא, אז עדיין לא היו מנשאים לקנות. חלק מהשיעורים לימדתי כשהוא מחובר אלי – מחובק איתי. מניחה שזה היה השיעור הכי חשוב שהעברתי לתלמידיי. בגיל שמונה חודשים נהר החל לדבר, ומאז (כן גם בבגרותו), הוא מפיק אמירות נהדרות. בזכות הכישורים השפתיים של נהר קיבלתי המון שיעורים על עולמם של ילדים. כאשר ביום קיץ חם התרומם ענן אבק וגרגר נכנס לו לעין, הוא ביקש את עזרתי: “אימא, תגידי לו!” “למי?” שאלתי. “לעץ!” לילדים יש הסברים משלהם על איך העולם מתנהל. רבים מהם נוטים לסבור שהדברים הנעים – ברוח הבלתי נראית – הם המחוללים אותה: העץ, הסדינים, העננים… נהר היה ילד רב כישרונות וטוב מזג, בולע ספרים, אנציקלופדיות שלמות, נהנה לנהל שיחות עם סבים חכמים, בור סוד שאינו מאבד טיפה. בשדות הבר היה מדלג ורועה את גדיית המחמד שלנו “גדיא”. הוא כאילו ריחף בעולמנו, לא האמנו כמה קלה יכולה להיות משימת הגידול של ילד. אמנם דמעות היו נקוות בעיניו מכל דבר קטן, אך לא עשה מכך עניין גדול. מצד אחד התנהל כפרופסור מפוזר, ומאידך לא נדרש כלל לתזכורת או האצה, כדי לקום בבוקר, או לשכב לישון בלילה.

מינקות בלטה נטייתו להאזין היטב לשפה, להמציא וליצור בה. אהב להתגלש ב”מגלשם”. כשילד התעטש על-ידו התלונן: “הוא מרטיז עלי!”.  כשאחיו קרא לו: “עטלף!”, הוא החזיר לו: “אתה! לף!” לדייג עם חכה קרא: “חייכ” (כ’ דגושה), למחוגה: “חץ ניירות”. לבית-כנסת: “מתפלה”. (מלשון תפילה) לסידור: “מברכה”. (מלשון ברכה).

לא תיקנתי לילדיי את העברית ובמיוחד כאשר הם יצרו בה. התרגשתי, התפעלתי, תיעדתי והשתדלתי לדבר עברית טובה ועשירה בנוכחותם. ידעתי שהם יכירו בהמשך את המילה הנכונה, אבל לא בטוח שיכולתם ליצור בשפה תישמר, אם לא אטפח אותה. וברור לי שזה נכס עצום לחיים. למראה ציפור שהתכוננה לעוף נהר אמר: “הציפור מכניפה, היא רוצה לעוף!” – זו לא טעות לשונית, זו הייתה ראשית השירה שלו.

בגיל אחת-עשרה נהר עבר פגיעת ראש קשה בתאונת דרכים איומה. לאחר התאונה נהר היה כתינוק. הכול היה צריך ללמוד מחדש: לנשום, לאכול, לדבר, לשבת, ללכת, לכתוב… כל כך רצה גם להצליח לרוץ שוב עם” גדיא” בשדות הבר… חלק מכישרונותיו נפגעו (הגאונות המתמטית, השליטה במחשב, הזיכרון שלא איבד טיפה, היכולת להוציא לפועל את כישרונו המוסיקלי… ועוד). נהר כמעט ויתר על החיים, אבל אנחנו התעקשנו בשבילו, וזכינו שנשאר אתנו. כשעמד על מצבו החדש, לא בכה לרגע על מר גורלו, שיתף פעולה עם תהליך השיקום הצפוף והמואץ שהכנו עבורו ועודד את רוח כולנו.

בשל פגיעה ביותרת המוח הפעילות ההורמונלית בגופו השתבשה והוא גדל והתפתח מהר מדי. כשאמרתי לו: “נהר, אתה צומח לי על שמרים” הוא השיב: “אני צומח לך על שברים” למילים היה כוח עצום בתהליך השיקום שלו.

נהר ברא את עצמו מבראשית. כיום הוא חי עם בת זוג, בקיבוץ האנתרופוסופי  הרדוף, משורר, מצייר, מפסל, כותב מחזות ושחקן. קורא הרבה, כותב יומן. אוהב חברה. אדם בעל שאר-רוח עצום, המורה שלי לחיים והשראה לרבים. בפתח ספר השירים שלו “כתום” הוא כתב: “במקום גרון חנוק – תהיה לנו שירה”. ראוי לסיים בשיר קטן משלו: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ורק רוחך החמה מרחפת על-פני המים. ותאמרי: תהי אהבה! ויהי אור”.

פרק ו’ – ידוד

כאשר חזרנו מכפר גלעדי לנווה איתן, לא החזרנו את הילדים ללינה משותפת. גרנו בשני חדרים, בחדר הגדול ששימש גם סלון וחדר משחקים, עמדו חמש מיטות (חלק בקומות) ובחדר השינה שלנו היה תלוי סל נצרים בשביל תינוק.

ילדנו ידוד נולד בסערה. שנותיו הראשונות של זהוב השיער המתוק עם עיני הדבש, היו תזזיתיות וחייבו אותנו לעמוד כל הזמן על המשמר. כבן שנתיים היה כששמעתי אותו יום אחד קורא: “אימא! אימא!” הבנתי מקולו שהוא זקוק לעזרה. חיפשתי אותו בכל מקום ולבסוף התגלה לי עומד בראש סולם ענק שהשאירו בנאים שתיקנו את הגג בביתנו… פעוטים נמשכים לסולמות ולמדרגות. לרוב אנו מונעים מהם בתואנה שהם קטנים, שזה מסוכן. מניסיוני, מסוכן יותר למנוע מילד את הטיפוס, זו גזירה שאינו יכול לעמוד בה! על-כן יחפש את הרגע בו לא נהיה (או לא נשים לב). כעת הוא ממהר ולא מאומן על-כן הטיפוס מסוכן עבורו שבעתיים. בביתנו מאפשרים לפעוטים לעלות אתנו במדרגות כשאנו פנויים, וסוגרים עם שער בזמנים אחרים. ואם במקרה שוכחים פעם לסגור, הסכנה פחותה כי הוא/היא כבר מאומנים…

עד שנתיים ורבע ידוד ינק. “אימא תקלפי לי ציצי” כך ביקש. הוא הקסים את כולנו בתבונתו, סקרנותו, מקוריותו.

הייתה לו משיכה מיוחדת לכלי נשק (בועת הילדות אינה אטומה לידיעות  בתקשורת ולחרדות המבוגרים). באותה תקופה שמענו ברדיו שוב ושוב את הצירוף: “מלחמה באינפלציה!” יום אחד ראיתי את ידודי רץ עם אקדח מים שלוף וצועק: “מלחמה במיפלציה!!!” הוא כבר ידע מה זה מלחמה. הוא לא ידע עדיין מה זאת אינפלציה, אך זה צלצל באוזניו כסוג של… מפלצת. (צודק). מבחינתו של ידוד, אם ברדיו הכריזו על “מלחמה במפלצות!” זה נחשב הרבה יותר מכל ההרגעות שלנו לגבי מלחמות, ותקף הרבה יותר מכל האמירות שלנו שמפלצות אינן קיימות באמת.

בגיל תשע ידוד נפגע (שברים רבים בגוף ובראש) באותה תאונה בה נהר נפצע. גרנו אז בארה”ב – לשם ישראל הוזמן כמומחה לדגים. לניסיון החיים של הילד הצעיר והרגיש הזה נוסף מפגש פנים אל פנים עם המוות. צלקות עמוקות נחרתו בגופו ובנפשו. ידוד שלאחר התאונה, רדוף זיכרונות וחרדות, העלה עוד את רף התביעה מאתנו להניח לו ללמוד ולהתפתח בדרכו.

ידוד היה זקוק כעת עוד יותר לאבא שלו, שהיה טרוד ושקוע מבוקר עד לילה בענייני עבודתו – פרנסתנו. לאחר התאונה ישראל עבד במדינות רחוקות והיה מגיע מדי כמה חודשים לביקור של ימים ספורים. אולי בגלל זה, לאחר כמה שנים בבית הספר הדמוקרטי, ידוד הנער, חזר לקיבוץ נווה איתן, שם גרו הסבים שלו, והכשיר את עצמו במדגה. נראה לי שהבחירה שלו במקצוע של אבא, קשורה לאותו חסר. בתום השרות הצבאי הצטרף אל ישראל והקימו פרויקט דגים גדול בהונדורס. מפעל עצום, בסביבה קשה, סיפור הצלחה כלכלי וחברתי אדיר, אשר מתנהל ברוח הקיבוץ, היהדות ושמירת הטבע, וחרט על דגלו את האמירה של ישראל: It’s not about fish, it’s about people” ” ידוד כיום מומחה עולמי בתחומו, אוטודידקט ללא תארים. (אני תומכת מאוד בדרך הלימוד של שוליה מרב אומן, שנזנחה בתקופתנו).

ידוד אב לשלוש בנות פקחיות ומתוקות שתענוג לראות את היחסים היפים ביניהן. משפחתו מתגוררת בארה”ב והוא עובד בויאטנם, בישראל ועוד. (משתדל שלא להתרחק מהן לזמנים ארוכים, שכן טעם זאת על בשרו).

…ועדיין לא כתבתי דבר על המוסיקה בחייו. כן, גם לנגן ידוד לימד את עצמו. מדי פעם הוא פורט על הפסנתר, או מנגן בחליל, או שולף גיטרה, מלחין ושר בקול טנור רך ומלטף הערב כל-כך לאוזניי.

פרק ז’ – נדר

כשנדר הצטרף למשפחה, הסתבר לנו שחניכת ידוד הייתה רק המבוא לקראתו. מתולתל פעור עיניים, בולע את העולם בסקרנותו, תאוו להתנסות בו, ללמוד ללא הרף. על הכול תוהה ושואל, שום דבר לא מקבל כעובדה מוגמרת, חייב כל דבר לבדוק בעצמו ומכל היבט אפשרי.

“אימא, למה את שמה את המספריים פה?” אני: “כדי שלא ילכו לאיבוד”. הוא מתיישב שם ואומר: “תיכף אני אראה איך הם הולכים.”

בחוץ – היה מטפס על עצים, ובבית על משקופים. נשימתנו הייתה נעתקת, אך נוכחנו שהוא רב אמן בהפעלת גופו ובשליטה עליו, סמכנו עליו, רק לעיתים רחוקות נפל… והעיקר, ידע איך ליפול – האין זו למידה הכרחית לחיים?

פעם, כשצפינו יחד בשקיעת השמש, נדר אמר: “נפל לה הראש!”. בבין-ערביים אחר הוא אמר: “השמש מתחרבת…” ובשקיעה נוספת כשהשמש כבר לא נראתה, שאלתי: “היכן היא עכשיו?” והוא ענה: “היא הלכה אל הירח”. אפשר להיווכח מתשובותיו השונות, שתופעת השקיעה ריתקה אותו. המשפטים שרשמתי מפיו, היו תוצאה של סיעור המוחין שעשה עם עצמו בעניין השקיעה. אילו לא התעניינתי והקשבתי, אולי היה שומר לעצמו את השערותיו ואני הייתי מחמיצה למידה. אילו התייחסתי לדבריו כבדיחה, היה נמנע מלספר לי בפעם הבאה… בשום אופן לא היה נכון בעיניי לקלקל את תהליך הלמידה הנהדר הזה, עם הסבר מדעי על שקיעת השמש. למידה היא מסע, בו אנו בתפקיד החונכים, המלווים. על הילד לתהות ולשאול, לחפש ולהציע השערות משלו, רק כך תהיה משמעות ויהיה ערך לתגליות וללמידה שישיג בהמשך, וערכו בעיניי עצמו יעלה. אם זה מזכיר למישהו את: “אה! זה הים!” של הילדה מרים, אני מרוצה.

נדר ניחן בבינת לב (אינטואיציה) יוצאת דופן, למדתי ממנו בלי סוף, תמיד הפתיע אותי, (ועדיין), בזוויות ראייה מקוריות של המציאות, עליהן מעולם לא חשבתי. ידעתי שיכולתו הטבעית לחשוב מחוץ לקופסה – היא נכס.

משלב מוקדם הרגשתי שהשתלבות במערכת חינוך קונבנציונלית, תהיה מאתגרת מאוד לגביו, בעיקר מפני שהיא עלולה להיות הרסנית לסקרנות ולדרך הלמידה הטבעית והייחודית שלו. (בהמשך הסתבר שנדר גם דיסלקט).

התחלתי לחפש במרץ מוסדות חינוך אלטרנטיבי, (ההיצע אז היה דל מאוד). ניסיתי חינוך ביתי עם מורים מיוחדים, הצטרפנו ליוזמת הורים קצרת ימים שלא צלחה (בגעש). וביני לביני גמרתי אומר שגם אם נדר יצטרך להשתלב במערכת חינוך רגילה (ואכן היו תקופות כאלה – לפני שהתקבלנו לבית הספר הדמוקרטי בחדרה) אגונן  על ייחודיותו. לא אשתף פעולה עם דרישות “לרבע” אותו כדי להתאימו למערכת.

לא האצתי בנדר – גם לא בשאר ילדיי – להתחרות במסלול המרוץ לתעודות ולתארים. נדרש הרבה אומץ הורי וחברתי לגישה כזאת. היא מחייבת גם נטיעת אמון בילדיך, שקיימות אין ספור דרכים אלטרנטיביות להתפתח ולהצליח בחיים.

נדר אף הוא נשאר קרוב לעץ, לעיסוק של אבא. ללא הכשרה, הצטרף לחברה ישראלית שעוסקת במיכון, כפועל פשוט לעבודות מתכת (הכישרון הטכני שלו בלט מילדות) ודי מהר יזם בתוך החברה מחלקה שמתמקדת במיכון ובטכנולוגיה חדשנית ואקולוגית לגידול דגים, אותה הוא מנהל כיום בהצלחה יוצאת דופן – וחולל פריצת דרך עולמית בתחום.

נדר אב לבן ושתי בנות – חיוניים ויצירתיים, שהוריהם בחרו עבורם חינוך אנתרופוסופי.  מתגורר עם משפחתו בקפריסין, לא רחוק מדי, כשמרכז הפעילות העולמית שלו, בישראל.

ואי אפשר לתאר את נדר בלי המוסיקה. בשנות נעוריו לימד את עצמו לנגן. גיטרה, חלילית, פסנתר ובשנים האחרונות גם חליל צד שצלילו בפיו רך ואנושי. נדר כותב שירה ייחודית ורבת רגש ומלחין אותה. כישרון הזמרה שבורך בו, מרטיט לב. שומעיו יעידו שזו לא הגזמה של אימא.

פרק ח’ – יחל

יחל, נכנס לעולם בטוב, עבר ילדות שלווה וזרם עם כל מה שנקרה בדרכו, מלבד חפיפת ראש, שהוא ממש שנא. עשיתי מה שהכי טבעי לי לעשות, המצאתי עבורו את הגרסה הראשונה של “יואש ראש דבש”, אותו סיפרתי לו תוך כדי החפיפה. יחל כנראה אהב סיפורים, יותר משהוא שנא לחפוף ראש… כי זה עבד. ארבעה בנים נולדו לנו ברצף, ושלוש הבנות הגדולות, שאולי נואשו כבר מלזכות באחות קטנה, היו מלבישות את יחלי (“יעלי”) הפעוט בשמלות, (מסל התחפושות – שתמיד היה, ויש עדיין בבית) ומצרפות אותו להצגות שלהן. הפעוט נוח המזג שיתף איתן פעולה בחינניות רבה.

האמירה הבאה שרשמתי מפיו של יחל מעידה, שילדותו הרגועה והמוגנת, קלטה גם קולות מדאיגים מן הסביבה. יום אחד אמר לי בהתרגשות: “אימא, הודיעו בחדשות ששלושה ישראלים מתו קשה.” עולה מדבריו, שתפישת המוות שלו שונה לגמרי משלנו, מאידך הוא כבר יודע ש”מתו” זה משהו קשה – ומאיים. מניחה שיחל ציטט באוזניי מהחדשות כדי לקבל את תגובתי על-מנת להבין טוב יותר על מה מדובר. נודה שרובנו נוטים להתחמק כשקטנים מאתגרים אותנו בנושא המוות – שהרי גם עבורנו הוא קשה ומאיים – (‘זה מוקדם מדי עבורם’ – אנחנו מצדיקים את עצמנו) לכן, רוב הילדים נעזבים להתמודד עם המוות לבד…

בנווה איתן יחל גדל רק עד גיל שלוש. בשנתו הרביעית, (שנה משמעותית בחייו), הוא עבר לגור בחיק משפחתו הגרעינית בלבד, בבית עץ יפהפה, עם מזח לים וברכה צמודה, ביער עבות, בדרום מדינת ג’ורג’יה, שבארה”ב. אז ושם, אתו ועם אחותו הקטנה, זכיתי להגשים למשך כמה חודשים חלומיים בלבד, חניכה ביתית. (את הגדולים שילבנו בגנים ובתי הספר  – כדי שירוויחו אנגלית. התכוונו לחזור אחרי שנתיים).

בחופש הגדול הראשון, כשהגיעו לבקר אותנו אחי ומשפחתו – בילינו יחד שבוע מחבק ומאושר שהסתיים בתאונה ובאסון נורא. בן דודו של יחל, בן גילו, אליו היה צמוד כל אותו שבוע, יחד השתכשכו שעות בבריכה (משם תמונותיו האחרונות), נהרג בתאונה, יחד עם אביו – אחי האהוב. יחל בן הארבע כבר ידע לגמרי מה זה “מתו”. קולותיה ומראותיה המצמיתים של התאונה, בה לא איבד הכרה, נחרטו עמוק בנפשו הרכה. הוא נחשב לפצוע קל, (שברים ורסיסים בגוף) אם לא לוקחים בחשבון את הפציעה הנפשית העמוקה שתשליך על כל חייו.

במבט לאחור אני מבינה, שלא הערכתי מספיק את עומקה של פציעתו, הייתי עסוקה כל-כולי בהצלה ובשיקום של נהר, ובהישרדות שלי לאחר האובדן הבלתי נתפש. יחל המשיך להיות מתוק ומחייך ומשחק עם הבנות הגדולות שפינקוהו עוד יותר. כולנו, כדי להצליח לתפקד, שתקנו את התאונה. יחל הפנים שעליו להסתדר לבדו, כלומר למצוא דרכים להסתיר את כאביו, פחדיו, מצוקותיו, זעקותיו. הלוואי והייתי מבינה אז מה שאני יודעת היום, שהוא היה זקוק נואשות לדיבוב, להקשבה, לליווי. לא שיערתי עד כמה החוויה הקשה שנשא עמו עלולה להשפיע על חייו. התרשמתי מחזותו המקסימה – הלא מסגירה, המסתירה, אולי גם המגוננת עלי, ולא הייתי שם עבורו. עצוב לי יחלי…

כנער, התקשה יחל רב הכישורים, לממש את יכולותיו, לזרום בנתיב הרגיל, לא התעקשנו, האמנו בו, שיעשה כל דבר בזמן המתאים לו. עדיין לא קישרנו לטראומה הרובצת עליו. מזל שהייתה לו המוסיקה. האזין המון, וכאחיו לימד את עצמו לנגן גיטרה, פסנתר ובהמשך גם תופים. במיוחד התחבר לשירים שנהר כתב באנגלית נפלאה, הם דיברו אליו, הם דיברו עליו. הרגשתי שיחל משלים לנהר את הכישורים שנפגעו בתאונה. מלחין עבורו ושר את שיריו.

כבחור צעיר יחל התמודד עם געשים תחתיים של אי-שקט נפשי, שהיקשו עליו להתרכז בעבודה, להשלים לימודים, או להכשיר עצמו למקצוע. עבר משברי חיים לא פשוטים, שהכריחו אותו ואותנו להיפתח ולטפל בטראומת הילדות שנשא אתו, (ובטראומות שלנו שנותרו נעולות) ולסייע לו לשוב אל חייו מחוזק וחסון יותר.

יחלי אב נהדר ורגיש לשלושה בנים – מקסימים, מוכשרים מאוד ושובבים כפי שצריך. סגור-ליבו נפתח. לאחרונה סיים בהצטיינות הכשרה לקראת עבודה חדשה, וכעת הוא עובד; מסופק, משגשג ומתקדם. עלה והצלח בן אהוב.

פרק ט’ – תהין

בהריון התשיעי, עם תהין בת הזקונים שלנו, בסוף יולי של עמק בית-שאן, כשאני מכהנת כמזכירת הקיבוץ, מודה שהרגשתי כבר די סחוטה, אך ידעתי שאמשיך ללדת כל עוד אהרה, כי מי אני שאחליט אם הנשמה הבאה שרוצה להגיע דרכי תזכה או לא תזכה בחיים… תהיתי, איך יראה/תראה הילד/ה הבא/ה? (באותם ימים לא ידענו מראש אם בן או בת. וטוב שכך.) עם כל לידה התפללתי חזק יותר שלא יהיו לוולד בעיות ומומים. זכור לי גם שחלף במוחי: מה כבר יכול היצור שברחמי לחדש לי? התקשיתי להאמין שהגנטיקה המשותפת שלנו יכולה להציע דגמים נוספים. תהין לגמרי הפתיעה. במראה שלה ובאישיותה. כבר בבית יולדות – חייכה! התבוננה בנו כמי שכבר יודעת הכול. הבטנו בה, תינוקת-סבתא, והרגשנו שנשמה עתיקה וחכמה הגיעה אלינו. הבנות היו מאושרות – סוף סוף זכו באחות קטנה.

תוך מספר חודשים חזרתי לתפקיד מזכירת הקיבוץ (לישראל ולי היה צורך להוכיח, שאיננו מהווים נטל על הקיבוץ בשל מספר הילדים). תהין הייתה צמודה אלי ככל שנדרש וינקה בשקיקה בישיבות המזכירות והוועדות השונות. בתום שנתיים בתפקיד התובעני (הטובעני), הרגשתי דחף עז להתנסות בחיי משפחה גרעינית נטו, ללא מעטפת הקיבוץ – אם לא עכשיו, אי מתי? בכורתנו אחיעד הייתה כבר בת 17.

וכך, כשתהין הייתה בת שנה וחצי, עלינו על מטוס לארה”ב, אימא ותשעה ילדים (טיסה ראשונה בחיי!) ישראל כבר חיכה לנו שם. בחרנו מקום רחוק מאוד מהקיבוץ ומהמשפחה המורחבת, רחוק מקהילה ישראלית ויהודית, בבית מבודד ביער, לחוות ערבות הדדית-משפחתית מוחלטת, לטוב ולרע. בתוך תוכי ידעתי: הסטטיסטיקה לרעתנו, עם תשעה ילדים, משהו מתישהו עלול לקרות ועלי להכין את עצמי. לא ידעתי אז כמה מהר אעמוד במבחן הזה. מניחה שבזכות אותה הכנה נפשית, כשזה אכן קרה, לא שאלתי: למה זה קרה דווקא לי? לא כעסתי על אף אחד, התגייסתי מיד כל-כולי.

ביום התאונה, תהין נשארה בבית, אך לא ניצלה ממנה. ברגע אחד התהפכו חייה. ממעטפת משפחתית מושלמת וגן-עדן מסביב, לשבועות ואף חודשים שנעדרנו ואנשים שלא הכירה מילאו את הבית. איך תסביר לבת שנתיים, שאנחנו טרודים בהצלת חיים. שיערתי שקשה לה, לבי יצא אליה, אך אבדותיה נחשבו בעיניי פחותות. אמרתי לעצמי: אשלים אחר-כך, אפצה אותה, אסביר. ולא היא. נפשה נצטלקה.

מרגע שראיתי את נהר הפגוע, ידעתי שלא אמשיך ללדת, הבנתי שלצד השיקום שלו לא אוכל לתת תשומת לב לתינוק נוסף. הגוף שלי שיתף פעולה עם החלטתי: גרם לשתי הפלות טבעיות (היחידות שהיו לי).

הייתי עסוקה עם נהר כל זמן שהיה ער – ידעתי שחלון הזמן לשיקומו, מתקצר ללא רחם. תהין, ילדת גן הייתה עתה צמודה אלי, בכל שעות הערות שלה, היא הייתה חייבת להבטיח ששוב לא אעלם לה. יום אחד, כשתרגלתי את נהר, היא התלוננה באוזניי על כאב בטן. כיוון שהייתי עסוקה והצעתי לה לשכב על הבטן, עם כרית מתחת. תהין שלא הייתה מרוצה מן העצה, יצאה מהחדר ואחרי כמה דקות חזרה אלי עם פתק קטן ששרבטה עליו (ככותבת) ובטון סמכותי הודיעה לי: “פה כתוב, שאם לילדה כואבת הבטן, אימא שלה צריכה לקחת אותה על הידיים.” לא שכחתי את השיעור המטלטל הזה. למדתי ממנו שכאשר ילדה מדווחת על כאב, לפעמים זה כאב לב שהתחפש לכאב אחר, והיא פשוט זקוקה לאימא. במשך השנים, ראיתי הרבה פעמים שילדים חולים, או מתחלים, כשהם זקוקים ליותר תשומת לב ומגע, ונרפאים כאשר הם זוכים לכך. גם אנחנו…נודה.

בגיל שתיים עשרה, כשהיינו כבר בארץ, לתלמידה תהין הייתה ביקורת על מערכת החינוך שפגשה ומסקנתה הפתיעה אותי לחלוטין. היא הכריזה: “אני אהיה מורה!”

לסיום י”ב, יצרה סרט תיעודי אודות תהין הפעוטה בצל התאונה. ראיינה בני משפחה ושחזרה בעזרתם את התקופה שעיצבה אותה (תרתי משמע) אך נמחקה מזיכרונה. סרטה נבחר להיות מוצג בסינימטק ת”א באותה שנה. תהין הקדישה את הסרט למורתה האהובה במגמת קולנוע, המנחה שלה בסרט, רביטל אוחיון, אשר בטרם הושלמה עריכתו נרצחה עם ילדיה בידי מחבלים, בביתה בקיבוץ מגל. מחריד! זו לא תאונה, אלא מעשה ידי אדם – בכוונה תחילה!

בנחישות, בשקט וללא הצהרות נוספות, תהין נהייתה למורה-חונכת אנתרופוסופית, מושא להערכה ולאהבה, מורה לחיים עבור תלמידיה ותלמידותיה. בכל שיחה איתה אני מתפעלת מעומק בינת הלב, מרוחב תפישת החיים שפיתחה. שוב ושוב אני נוכחת, שקשיים לא רק הורסים, הם גם בונים.

תהין אימא למופת לשני בנים רכים, חיוניים וחייכנים, קורנים אור. לאושרי היא בחרה להתחיל את שנות ההורות והזוגיות שלה, בחצר שלנו. הנחת עולה על גדותיה ואני ממשיכה ללמוד. במיוחד מרתקת ומשמחת אותי מערכת היחסים הנרקמת בין תהין האם הצעירה, לאחיעד האם המנוסה, שגרה שנים רבות עם משפחתה לצדנו וחונכת אותה – מוסיפה קומה למסורת החניכה המשפחתית. אני עוקבת בהתפעלות גם אחר יחסי הגומלין בין התינוקות, הילדים והנערים בגילאים השונים שממלאים את הבית והחצר (עם תוספות ניכרות בחופשים ובסופי שבוע). כפי שקיוויתי וכיוונתי, אני זוכה לחיות בתוך מערכת רב-דורית המצמיחה בחצרנו, לצד עצי הפרי והירקות האורגניים, את ההורים  של הדור הבא.

סיום:

בתום תשעת הפרקים על ילדיי, חשוב לי לומר ולהדגיש שהתובנות ההוריות שלי לא צמחו יש מאין. אשראי עצום מגיע להוריי, אנשים נאורים שהביאו לעולם תריסר ילדים וחנכו אותנו למופת. עובדת היותי אחות (רביעית) במשפחה ברוכת ילדים, היוותה מבחינתי הכשרה מעולה להורות. אני משוכנעת שהוריי הבינו זאת כשנעזרו בי בגידול הקטנים. כבר כילדה בבית הוריי הפתוח, המקבל והיצירתי ידעתי שארצה להיות אימא להרבה ילדים. ידעתי גם שאעסוק בחניכה של ילדים, כמו אימא וכמו סבא שלי. הוריי, שאת תולדותיהם אני חוקרת בעשר השנים האחרונות, וכותבת ספר-חיים לכל אחד מהם. שניהם גדלו בבתים בהם ההורים ידעו שתנאי להשגת “כבד את אביך ואת אמך” – הוא כיבוד ילדיך!!! סבי מרדכי סגל, פיתח גישה חינוכית מפורטת ומעוררת השתאות בעומקה, המושתת על “חנוך לנער על-פי דרכו”, אותה הגשים כמורה לילדים ובהמשך כמורה למחנכים בסמינר הקיבוצים ובסמינר אורנים, אותם הקים וניהל שנים רבות. גישתו שולחת שורשים ארוכים למורשת החינוך היהודי, ומושפעת גם מהוגים חדשנים של החינוך הפתוח, גישה הדרושה בימינו  יותר מאי-פעם. כמה מאחיי ומאחיותיי, וגם מילדיי – יזמו, הקימו או השתלבו בבתי חניכה (בתי-ספר) הפועלים ברוח דומה.

בבגרותי, זכיתי להגשים את משאלות ילדותי. עבודה בחינוך ומשפחה גדולה.

הכשרתי את עצמי להוראה בבית ספר יסודי, וגם בחינוך מיוחד. עם השנים “עליתי” לגיל הרך, מצאתי עצמי מרותקת לעבודת חניכה עם תינוקות ופעוטות שם החומר האנושי רך וגמיש – והוא כחומר ביד היוצר.

תשעת הילדים שלנו נתנו לי תשע הזדמנויות לטעות – וללמוד. הדגמתי זאת בפרקים שכתבתי על ילדיי, בהם חזרתי להקשיב לאמירותיהם – מנקודת הראות של היום ועם ניסיון החיים שצברתי. (שמחה שתיעדתי ושמרתי אותן).

תודה מיוחדת אני חבה, לסופרת מרים רות, מורתי וידידתי, ממנה למדתי להקשיב לאמירות ילדים.