ילדים מתחילים
לקרוע ספרים ולקרוא ספרים
בו זמנית
מיריק שניר
החל מינקות אנחנו מפגישים ילדים עם ספרות, ומקווים להשיג מטרות כמו: טיפוח השפה, העשרת הידע, שיפור הקשב, טיפול בנושאים רלוונטיים, מפגש עם אומנויות שונות וכד’, כולן מטרות ראויות.
אך קיימת מטרה נוספת המניעה ומאתגרת ילדים החל מן המפגש הראשון עם ספרים?
מטרה שהם בעצמם סימנו, והיא:
להשיג עצמאות בקריאה כמו מבוגרים, ולעשות זאת בזמן ובדרך שהם יבחרו.
הם אמנם אינם מצהירים עליה במילים, אבל כן מגלים לנו אותה בדרכים אחרות.
אילו שאלנו בן חצי שנה שמעלעל בספר וממלמל; מה אתה עושה? ברור לנו שהיה משיב, אילו דיבר: “אני קורא!” (וזה קורה בתקופה בה נראה לנו שהוא בעיקר מתענין בקריעת ספרים…)
מה קורה לאותו “קורא” נלהב בהמשך המסע האורייני לרכישת הקריאה? מסע שפתח בו ביוזמתו!
מה הוא מרגיש כשאנו עוברים די מהר, מספרים עם מעט מילים, בהם “הקריאה” קלה, לסיפורים הולכים ומתארכים, בהם הוא פחות ופחות מצליח “לקרוא”?
האם הוא חווה הצלחות או תסכולים?
האם אנחנו מסייעים לו או מקשים עליו להשיג את מטרתו, ללמד את עצמו לקרוא?
אנו דוחים את גיל רכישת הקריאה, מתוך הנחה שזו למידה מורכבת מדי עבור ילדים רכים, ושלא יוכלו לבצע אותה בעצמם.
לפי אותו הגיון, על מנת שירכשו את מיומנות הדיבור, היינו צריכים קודם ללמד אותם דקדוק!
שהרי לא הגיוני שיצליחו לרכוש דיבור באופן טבעי וספונטאני, אבל המציאות מנצחת ומוכיחה שזה אפשרי וכל ילד מלמד את עצמו לדבר בזמנו ובדרכו!!!
אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לכך, שלילדים רכים במפגשים עם ספרים יש מטרות אורייניות משלהם, אשר ראויות מאוד להלקח בחשבון!
מנסיוני, כמורה, כסופרת, כאשת משפחה, אפשרי בהחלט שילד יצליח להגשים עצמאות בקריאה בדרך ובזמן שיבחר – בתנאי שנתחשב במטרות שהוא מנסה להשיג וניצור לו את התנאים הטובים ביותר להצלחה. איך?
לצידם של הספרים שאותם נספר לילדים, ושבהם הולך ומתארך המלל, חשוב שישארו בקרבת הילדים גם ספרים מחורזים עם מעט מלל ורצוי שיהיה גם מולחן ומושר.
וכאשר הילדים חוזרים אליהם שוב ושוב, אפילו בכתה א’ – נא לא לומר להם את המשפט המבלבל: “אבל זה ספר של קטנים ואתה כבר גדול!!!”
סיפור – שיר מחורז עם מעט מילים ועם איורים מתאימים, הוא גן-עדן לרוכשי הקריאה הזעירים- וכאשר הוא גם מולחן ומושר, מומחז ומומחש בדרכים שונות – זוהי חגיגה אוריינית עבורם.
אדגים עם שיר שלא ראה אור עדיין, אחת מן היצירות איתן נעבוד בכנס הקרוב.
מילים: מיריק שניר לחן: ליאורה שלזינגר.
ביד
אני מנפנף.
בעין
אני מעפעף.
בפה
אני מצפצף.
במים
אני מטפטף.
בספוג
אני משפשף.
בספר
אני מדפדף,
ואז…
אני עייף.
להלן אציע שישה שלבי חשיפה ליצירה הזאת, באופן שיעודד את המטרה של הילד להגיע לעצמאות מירבית בקריאה. ראוי להדגיש שיצירות שונות מזמנות אפשרויות להרחיב ולגיוון בשלבים השונים.
בשלב ראשון, מרגע שהילדים קשובים, הם יפגשו את היצירה הזאת כשיר מולחן שיתנגן בסביבתם, כשהמילים עם המבנה והצלצול החוזר – הן חלק מהמוסיקה.
בשלב שני, הגננת תשיר אותו עם תנועות מתאימות והילדים בהדרגה יצטרפו לתנועה ולשירה.
כתוצאה מכך, הילדים יגיעו לשליטה מלאה ומדוייקת במלל של השיר.
בשלב שלישי, בגיל שהילדים כבר יוצרים, הם יכינו מן הטקסט הזה ספר משותף או אישי.
בכך נעודד את הדמיון והיצירתיות, שלב אחד לפני שהם פוגשים את הפרשנות האיורית של מאייר היצירה – אם ראתה אור.
בשלב רביעי, הילדים “יקריאו” למבוגרים את הסיפור-שיר. מתוך הספר שלהם. הידיעה המוקדמת של הטקסט, יחד עם האיור הברור, המוזיקה והחריזה, תבטיח להם הצלחה מלאה וסיפוק עצום. מבחינתם זוהי קריאה, ואני מציעה שגם אנחנו נתייחס לזה כך.
בשלב חמישי, אם היצירה ראתה אור, הילדים יפגשו את הספר לראשונה. אני מציעה להפוך את המפגש הזה לרגע מרגש, לחגיגה ספרותית.
בשלב שישי, הילדים יגלו, בעצמם, כל אחד בזמנו, שהיצירה שהם יודעים בע”פ, לא “כתובה” באיורים, אלא בסימנים השחורים שלצידם… מרגע זה, במסע של חקר אישי מאתגר ומלהיב, הם יחפשו וימצאו את הקשר בין הצלילים הנשמעים לסימני הכתב ובמסע אורייני בלשי, צעד אחר צעד יפענחו את הקודים, וילמדו את עצמם לקרוא. כן, לחלק מהם זה עשוי לקחת חודשים, לאחרים שנים.
בשיר המצוטט למעלה, סביר שיגלו בהתחלה את המילה החוזרת בפתח כל בית: אני.
ואחר-כך את ה ף‘ סופית המסיימת כל בית, וכן הלאה…
מה ההבדל בין רכישת קריאה עצמית המתרחשת בהדרגה מגיל רך ואילך, לבין רכישת קריאה בכתה א’ לפי שיטה סדורה? אעזר בילד רך כדי להשיב על כך.
עופר רצה ללכת לגן בעצמו. אמרה לו אמא: אני אלך איתך. שאל עופר: למה? השיבה אמא: כי אני אוהבת אותך. אמר עופר: גם אני אוהב אותי ורוצה ללכת בעצמי!
עופר מסביר לנו שהוא צריך להצליח לעשות דברים בעצמו, כדי שיוכל להעריך את עצמו ולאהוב את עצמו. אם עופר ילך בעצמו, או עם אמא, התוצאה הסופית תהיה לכאורה זהה; עופר יגיע לגן. ההבדל יהיה במה שעופר ירגיש – כלפי עצמו וגם כלפינו. אותו הדבר עם הקריאה.
את הילדה מרים, “שלא ראתה אף פעם ים”, אפשר היה לקחת באוטו לים, וכך הייתה לומדת אותו, אבל אז היא הייתה מפסידה את כל התהליך עם התהיות והטעויות והשאלות והלמידות, ולא חווה את הרגע הנפלא בו היא בעצמה מגלה מה זה ים!
סיפורים ושירים מולחנים, המומחשים בדרכים מגוונות, מסייעים לילדים מיונקים ועד יודעי קרוא – להגשים את מטרתם הנסתרת, לפענח בעצמם את הקריאה. חווייה אוריינית מרגשת וחיובית, תבנה בהם יחס חם לספרים וספרות, יחד עם תחושת סיפוק והערכה עצמית, המהולים בהכרת תודה אלינו על שהיינו קשובים לצרכיהם.
שיתופי פעולה בין כותבים ומלחינים אשר מכירים את הצרכים המיוחדים של הגיל הרך, משרתים היטב את המטרה הנסתרת של הקוראים הקטנטנים, וזוכים להכרה ולהצלחה הולכת וגדלה.
עוד על כך, עם שפע דוגמאות וחומרים חדשים, ביום העיון המשותף של ליאורה שלזינגר ומיריק שניר. (פרטים במודעה המצורפת.)
(תמי, יש אפשרות לשבץ קטעים אלה, אם תמצאי לנכון, וגם את המקום המתאים.)
שיר זעיר, מתנגן, מחורז וחוזר הוא עבורם, אי של מלל מוכר, בים של מלל מנוכר.
זו הצורה הספרותית המועדפת על עוללים – המשתדלים בדרכם, להתמצא ולשלוט בסביבתם.
שיר כזה, מבטיח להם הצלחה.
צליל וקצב נותנים לשיר רטט ותדרים, מכניסים בו חיים, רגשות, מראות, משמעות,
וכך הם מספרים לו סיפור, הרבה לפני שהילד יודע את השפה.
אם השיר מושך; אוזן עין ולב, הוא מתחבב על ילדים, נשמר בהם, ומעשיר את מילונם האישי באוצרות שפה יקרים, בחינת: “גירסא דינקותא שאינה משתכחת אף פעם”.
מי לא נושא איתו באהבה, את שירי ילדותו, עד שיבה. שיר – כשמו, משתייר בנו, לתמיד.
לגבי איורים: מרים והים, שום דבר, הספר החדש: הרכבת של אופק.