מאת מיריק שניר
לקראת יובל החמישים למדינת ישראל, הציע לי פרופ’ חיים פרמונט, בן כפר גלעדי לכתוב יצירה משותפת לכבוד המאורע. 

כמי שנולדה ב 1948 התרגשתי להזדמנות לכתוב לאחותי – המדינה.
הידיעה שניתנה לי במה, כשנתיים לאחר רצח רבין, דחפה אותי לחשבון נפש לא מתפשר, להתחייבות לאמת הפנימית. 

כאשת חינוך וכסופרת, הכרתי היטב את כוח המילים לטוב ולרע.

בתהליך כתיבה שארך כעשר שנים, התגבשה יצירה רבת פרקים, רבת פנים, רבת סוגות, 

המדברת את המלל והאלם שלנו, המשקפת את הקולות המנוגדים שסובבים אותנו ומהדהדים בנו.
יצירה שמקשיבה באופן ייחודי לטקסטים שמבטאים ומחוללים את המציאות המורכבת והמסוכסכת, שהיא חיינו, 

לטקסטים שנצרבים בלבבות הרכים של ילדי ישראל וישמעאל, מנציחים את המלחמה, ומחמיצים את השלום, דור אחר דור.

ביצירה “ישרא וישמע” יש מילים: נוקבות וכואבות, איומות ואוהבות, נואשות ומקוות, המבטאות מציאות סבוכה וגם מנסות לסמן כיוון. 

אך יותר מהכול, “ישרא וישמע”,
הוא מבע של אמון באדם, בטוב, בבחירה, בשלום.

בפסוקים עתיקים מן המקורות שלנו, ביקשתי סיוע וחיזוק לומר את אשר על לבי, חשפתי והבלטתי מסרים נסתרים שהעברית הצפינה במילותיה.

לצד המובאות מן המקורות, משובצים שירים שכתבתי. 

חלקם משמיעים את קול הילדים, התמים, הפגוע, השותק, קולם של מי שמתעצבים, תרתי משמע, במציאות האלימה הזאת.
כאם לתשעה, התמודדתי באינטנסיביות רבה עם הידיעה הכבדה שאיננה מרפה, שללדת במדינת ישראל, 

משמע לקבל בשתיקה את האפשרות שאאלץ להקריב את פרי בטני, ואייל לא יצא מן הסבך.
הקנטטה “ישרא וישמע” – התקבלה בהתרגשות עצומה על ידי הקהל, וממשיכה להשפיע על אנשי רוח מתחומים שונים.