האם ילדים ומבוגרים מדברים באותה שפה?
מיריק שניר
האם שפת ילדים ושפת מבוגרים נבדלות זו מזו רק בגודל אוצר המילים?
אנו נוטים להניח ששפת ילדים ושפת מבוגרים,
נבדלות זו מזו, רק בגודל אוצר המילים.
בעוד שבמובנים רבים אלו הן: שפות שונות.
בשפת מבוגרים
לכל מילה יש משמעות מילונית מוכרת ומוסכמת,
זוהי שפה אובייקטיבית.
בשפת ילדים (קטנים)
לכל מילה יכולות להיות משמעויות,
כמספר הילדים המשתמשים בה,
זוהי שפה סובייקטיבית, (אישית).
ניתן לומר שקיימת שפת מבוגרים אחת,
והמון שפות של ילדים.
הרבה פעמים ילדים מפתיעים אותנו, מבלבלים אותנו, מצחיקים אותנו, האם זה קצר בתקשורת?
דו-שיח בין מבוגר ופעוט נשמע לא אחת,
כמו דיבור בשתי שפות.
בואו נאזין לציטוט מדויק של שיחה שהתקיימה:
ילד: “איך יוצאים הילדים?”
מבוגר: “קודם הראש, אחר-כך הרגליים”.
ילד: (מבוהל) “ואיך מחברים אותם אחר-כך ביחד?!”
צחקנו? ברור שצחקנו.
האם הילד ניסה להצחיק אותנו? התבדח?
ברור שלא, הוא הגיב לדברינו בשיא הרצינות!
כעת ננסה להקשיב שוב ברגישות ולהבין אותו:
הילד הקטן שאל, בשפתו, בשפת ילדים:
“איך יוצאים הילדים?”
את יודעת מה הוא התכוון לשאול?
לא.
לשאלה הזו יכולות להיות משמעויות –
כמספר הילדים שישאלו אותה.
אולי הוא רוצה לדעת איך מתהווים ילדים?
אולי מאיפה יוצאים ילדים?
אולי איך נראים ילדים כשהם יוצאים? עם בגדים, בלי בגדים? עם שערות בלי שערות? (שאלות אמיתיות ששאלו ילדים).
אולי הוא שואל איפה מתרחשת הלידה? מי עוזר?
וחשוב שנברר למה הוא בכלל שואל?
מן הסתם משהו מעסיק או מטריד אותו.
האם הוא דואג לאמא?
האם הוא מתחיל לקנא באח שעומד להיוולד?
האם הוא מברר איך יוצאים, כדי לבדוק אם יש דרך חזרה?
את כל זה, לא חקר המבוגר בטרם השיב.
הוא שמע את שאלת הילד,
רק כפי שהיא מתפרשת בשפת מבוגרים,
כשאלה טכנית בלבד,
לכן השיב מיד וללא היסוס בתשובה טכנית:
“קודם הראש, אחר-כך הרגליים”.
המבוגר, לא ניסה כלל לדמות,
איך עלולים להישמע ולהתפרש דבריו באוזני הילד שלו.
את יכולה לשער מה קורה בראש של הילד?
הילד מאזין לתשובת המבוגר,
כשהוא הופך את המילים הנשמעות לתמונות חיות.
ננסה לתאר יחד מה הוא מדמיין:
“קודם הראש…” ראש תינוק יוצא.
“ואחר-כך…” הפסקה.
“הרגלים…” ואז שתי רגליים יוצאות.
רגע! ומה עם שאר הגוף? הוא שואל את עצמו…
יש לו כבר מושג על דמות אנוש.
הוא אפילו מתאמן לצייר אותה.
מובן שהוא מבוהל מאוד מן התמונה המצטיירת בראשו ומביע את חרדתו בשפתו האישית:
“ואיך מחברים אותם אחר-כך ביחד?”
אם לא די בכך שהילד נשאר עם שאלתו,
ועם התחושה שלא טרחו לברר מה מטריד אותו
וכעת גם עם החרדה החדשה כתוצאה מתשובת המבוגר,
הרי שעתה הילד נחשף לתגובה הספונטנית של המבוגר/ים:
צחוק מתגלגל.
אפשר להניח שהוא ישמע את המבוגרים
מספרים את “הבדיחה” שלו שוב ושוב לבני המשפחה ולאורחים מזדמנים
וכולם יהיו משועשעים ויתפקעו מצחוק.
שמתי לב שילדים נעלבים מאוד כשצוחקים מהחוכמות שלהם וקשה לפייס אותם.
אכן, מי שניסה פעם לפייס ילד שנעלב ונפגע עד עמקי נשמתו במעמד כזה,
יודע שזה לא פשוט בכלל.
אמא אחת ספרה לי, שכאשר ניסתה לפייס את ילדה ואמרה: “אנחנו לא צוחקים עליך אנחנו צוחקים איתך”.
הוא השיב: “אבל אני בכלל לא צחקתי…”
בעקבות “שיחות” שכאלה, הולכת ומתחזקת בילד ההרגשה, שלא מבינים אותו, שלא מתעניינים בתחושותיו,
שלא קולטים את מצוקותיו.
כתוצאה מכך יתכן מאוד שבמשך הזמן הילד יהסס לשאול,
ימנע מלבקש תשובות מן המבוגרים, לדברים המטרידים אותו.
אפשר אפילו לשער, שככל שהשאלה תהיה חשובה, עמוקה ומהותית יותר,
כן יגברו חששותיו מתשובות המבוגר ומתגובותיו.
איך מבררים מה מסתתר בשאלתו של פעוט?
יש דרך נפלאה לעשות זאת.
היא עובדת אם מתייחסים בכבוד ובעניין אמיתי לשאלות הילדים,
ואם מתמידים בה. שווה לנסות.
פשוט: מחזירים לילד את השאלה,
בניסוחה המדויק, כפי שיצא מפיו.
במקרה זה הייתי שואלת אותו בסקרנות רגישה ואוהדת:
“איך יוצאים הילדים?”
בתשובה שייתן הילד, תתגלה בדרך כלל,
הכוונה הנסתרת של שאלתו.
לדוגמא, אם הוא יענה:
“פותחים לאימא את הבטן”
נדע שהוא כנראה דואג לאימא, אולי גם כועס עליה.
אם הוא יענה:
ילדים יוצאים מהפה, או מהטבור,
נדע שחשוב לו להבין, מאיזה מקום בגוף הם יוצאים.
אם הוא יענה:
במרפאה, או בבית-חולים.
נדע שהוא בעצם רצה לדעת היכן הם יוצאים.
ואם הוא יענה ככה:
“אם ילדים רוצים לצאת הם אומרים”
אולי הוא בודק אם בכוח המילה אפשר גם להיכנס חזרה.
או לגרום לאח חדש להישאר בפנים.