יחיד יחוד ויחד
הרצאה בכנס שלישי באורנים לזכרה של סופרת הילדים מרים רות ז”ל
מיריק שניר
(כפי שפורסמה בחוברת של הכנס)
כילדה, אני זוכרת את עצמי חושבת ככה:
בכל העולמות, אין כמו כדור הארץ, מזל שזכיתי להיוולד עליו.
בכל כדור הארץ אין מקום כישראל. מזל שזכיתי להיוולד בה.
בכל ישראל אין כגליל העליון. מזל שזכיתי להיוולד בו.
בכל הגליל העליון, אין ככפר גלעדי. מזל שזכיתי להוולד פה.
בכל כפר גלעדי אין כמשפחה שלי. מזל שזכיתי להיוולד לה.
מעגלי היחד שהייתי מוקפת בהם, חיזקו אותי וחישקו אותי כאחד.
מחד, התחושה הזאת נטעה בי ביטחון ועוז לפתח מעוף.
מאידך, אותה תחושה, קשרה את כנפי,
ושנים רבות לא העליתי בדעתי שקיים עבורי ועבור משפחתי גם עולם אחר.
במסיבת סוף יב’, דיברתי בשם הכתה, הכותרת הייתה:
יחיד, ייחוד ויחד. נזכרתי בכך כשהתכוננתי ליום העיון הזה.
ניסיתי אז להציע נוסחה מאזנת,
בין תביעות היחד מן היחיד – להקריב מיחודו,
לבין דרישות היחיד מן היחד – להתחשב ביחודו.
לפני שנים ספורות קבלתי טלפון ממורה, שביקשה לדעת אם יש מכנה משותף לכל יצירותיי. עניתי שאף פעם לא חשבתי על כך, אבל המשפט הראשון שעולה בי הוא: “חנוך לנער על פי דרכו.”
היא התרגשה מאוד וגילתה לי, שהיא מייצגת קבוצת מורות בהשתלמות שדנה ביצירותיי והגיעה לאותה מסקנה ממש.
לחנוך על פי דרכו. להתחשב בייחודו,
הולך ומסתבר לי, שזה העניין האחד שמניע אותי ואיננו מרפה, אותו אני כותבת סיפור אחר סיפור.
מנין זה בא?
כנראה, מחדר ההורים שלי בקיבוץ שטיפח את היחוד – בשנים עשר ילדים, והיה לי לסדנה מעצבת.
כנראה, מילדות והתבגרות בבבית ילדים קיבוצי, שעשו את העיסוק ביחוד שלי – לדחוף וקיומי עבורי.
כנראה, מהקיטוב הקשה בחברה הישראלית, המלחמות, איימי השואה, שחידדו בי כמדריכת נוער, כאם ומחנכת את השאלה:
איזה יחד מהווים אנשים – בעלי ייחוד מטופח?
איזה יחד מהווים אנשים – בעלי ייחוד מקופח?
על חמישה ספרים אדבר.
שלושה שכתבתי, אחד שהקשבתי ואחד שתרגמתי.
“סיפור על במה”
“נפתח סיפורנו בסוף העונה,
ביום בו טילנו לשדה הכותנה.
הבטנו סביבנו לכל הצדדים,
גננת אחת ושמונה ילדים,
ויוני הצביע רחוק על דבר מה,
צעקנו ביחד: ‘במה זאת במה!'”
האם הגננת תעצור את הסטיה מן המסלול המתוכנן?
“צעדנו לעבר משטח הכותנה,
גננת אחת ואנחנו שמונה,
כנראה שהיא לא תעצור…
כל אחד ידע כבר מה
יעשה על הבמה:
“נמרוד יעמוד,
דקלה תהיה כלה,
טלי תתעמל,
עומר ועופר יוכלו להשתולל,
מירה תהיה רקדנית,
שרית, כמובן שקנית
ורק יוני עוד לא החליט…”
הרצון לעלות על הבמה, משותף לכולם,
אבל הם כבר נבדלים זה מזה,
במה שהם רוצים לעשות כשיעלו על הבמה, כלומר, בחיים.
“עצרנו סמוך לבמה נרגשים,
עמדנו קרוב והרמנו ראשים,
עכשיו הדבר שדמה לבמה,
נראה כה גבוה גדול פי כמה,
כל אחד חיפש עם מה
יעלה על הבמה,”
עכשיו כל יחיד מחפש ומוצא דרך יחודית, המעידה על אישיותו, לעלות לבמה.
ברור לגננת שכולם צפויים להיכשל,
כי הם קטנים מדי! ומשטח הכותנה גבוה מדי!
מדוע היא לא חוסכת מהם את הכישלון והתסכול?
כל התערבות שלה, הייתה חוסמת את המסע היחודי
של כל אחד מהם, לגילוי והגשמה של יחודו.
הגננת יודעת, שלמידה היא תוצאה של מסע ניסיונות וכישלונות אישי,
שאין קיצורי דרך בלמידה!
כתוב: “אין אדם עומד על דבר הלכה, אלא אם כן נכשל בה תחילה.”
שניים צופים במתרחש מתוך הספר:
הילד יוני, שלומד מן הסתכלות, בנסיונות והכשלונות של כל חבריו.
והגננת, שזוכה בשיעור מרתק על כל יחיד בקבוצתה.
ושניים צופים במתרחש מחוץ לספר:
הילד המקשיב לסיפור, על מילותיו וחרוזיו, ארועיו ותמונותיו, בדרכו הייחודית. שהרי אין שניים שמקשיבים לאותו סיפור, אותו דבר.
והקורא המבוגר, שהסיפור מסייע לו לראות את העולם גם מנקודת מבטו של הילד שלו.
ומי מציע לבסוף להביא סולם?
יוני, זה שלא החליט עדיין מה יעשה על הבמה.
זה שישב עם אגודל בפה, וכאילו לא עשה כלום, אך ראה ושמע הכל.
יוני התנסה בדרכו, הוא חווה בחושיו את הנסיונות והכשלונות האישיים, וחיבר אותם לתמונה שלמה,
אשר העלתה בו את פיתרון הסולם.
אותו סולם, שמני קדם מחבר בין שמים וארץ, בין מציאות וחלום,
בין שאיפה והגשמה.
וכך, כל יחיד תרם את חלקו להעלאת היחד, על הבמה,
ולהגשמת שאיפותיהם.
“ומה תעשה הגננת מרים,
גם היא תטפס לבמה בסולם,
נשב מסביבה וביחד נשמע
את מה ששמעתם: סיפור על במה.”
ומה הגננת עושה? היא מספרת את הסיפור על הבמה, ומגשימה,
עיקרון חינוכי ענק: “נעשה ונשמע”
קודם נעשה, כל יחיד בדרכו – יתנסה, יכשל, יצליח,
ואז נשמע – כלומר, נגיע להבנת המשמעות.
הסיפור, הוא הדרך, להשלים את תהליך הלמידה של היחיד ושל היחד.
סלט טוב טרי
כשסבתא נחמה, רוצה להכין לעצמה סלט טוב טרי, באופן לא צפוי מגיעים אל הבית, זוג אורחים, זוג שכנים, ושני נכדים והיא מציעה לכולם להצטרף אליה לסלט.
אך כל ירק שהיא חותכת ורוצה לשים בקערה, לא מוצא חן בעיני אחד מהם, והיא מיד מבטיחה לו, שניתן להכין סלט מעולה גם בלי הירק הזה.
ברגע מסויים סבתא נחמה מגלה – שיש גבול להתחשבות בטעמו של כל יחיד, כי היא נותרת ללא ירקות לסלט, והיא רעבה!
מה היא תעשה עכשיו?
“שותקת הסבתא, אחר נאנחת,
ואז היא הקשיבו: בנחת בנחת,
את כל הירקות שהכינה אוספת,
שופכת לתוך הקערה ולתוספת,
מטפטפת לימון, שמן זית מעט,
מלח, פלפל, מערבבת לאט,
טועמת, מהמהמת, אוכל קצת סלט…”
בערב ההוא סבתא נחמה לומדת ומלמדת,
שאפשר לאכול סלט טוב טרי ביחד,
רק אם כל אחד מיושבי השולחן,
מוותר על משהו בייחוד שלו, למען היחד.
הסיפור “סלט טוב טרי” מסמן את גבולות היחוד שהיחד יכול לאפשר.
“שואלת אורחת, אני יכולה?
טועם האורח, נפלא אוי נפלא!
שכנה מהססת, אפשר לנסות?
לוחש לה שכן: תלמדי לעשות.
מודים הנכדים לא אכלנו אף פעם,
סלט עם כל כך הרבה ריח וטעם.”
לדברי הנכדים, השכנים, האורחים: הסלט של נחמה, הוא סלט מלכים.
המשפט: “כל ישראל ערבים זה לזה” נותן טעם חדש וערב לסלט שבעריבה הזאת.
ומעלה את השאלה המוכרת: איזה יחד אנחנו מעדיפים?
כור היתוך, בו כל המרכיבים מאבדים את זהותם היחודית,
או סלט טוב טרי? בו נשמר טעמו של כל ירק יחיד ואף משתבח.
בסלט הזה מתגלה שבפעולת חיבור, בתחום החברתי,
התוצאה יכולה להיות שווה יותר מסך מרכיביה.
אולי לכך התכוון הכתוב: “אין שכינה שורה אלא בקהל.” (סדר עולם רבה טו’)
“ספר האמקקות הראשון”, הוא ספר הקשבה,
אחיו הפראי של “לשונות קטנים”, אשר למרים רות, חלק רב בו, והוא ממשיך להיות דרך נהדרת להנחיל את מסר ההקשבה שלה, לביטוי המילולי המקורי של כל יחיד.
ספר האמקקות הראשון, אינו מסתפק בליקוט אמירות מפי הטף,
הוא שואל שאלות שמגרות ומעודדות ביטוי גלוי ויצירתי,
מפי לכל הגילאים.
“אופק הוא הילד שגילה את האמקקה הראשונה ונתן לה את השם…”
(לקרוא את הקטע הראשון מן הספר…)
בשם המוזר: אמקקות, יש כל מה שאתם חושבים…
על השאלה מה זה אמקקות? הנה כמה תשובות:
האמקקות התגלו לי כיצורים שעוזרים לאנשים לפרוץ את גבולות הסביר, המותר, הנחשב והשפוי, כדי לחשוב, להגיד, לדמיין ולצייר,
כל מה שעולה על דעתם.
האמקקות הן דרך עוקפת וממסמסת: עכבות, תסביכים, דעת קהל.
לא רק עבור ילדים.
יש להן יכולת מפתיעה לדובב בני שלוש ושמונים ושלוש כאחד, לספר את עצמם, מבלי דעת ובפתיחות עצומה.
על השאלה מה האמקקות אוהבות? הנה כמה מהתשובות:
מיום שפגשתי את האמקקות, אני מנסה לחשוף את סוד כוחן.
חלק מהטריק שלהן, זה לצפות ממך להגיד את הדברים הכי לא רגילים, את אלה שרק אתה תחשוב עליהם ואף אחד אחר לא.
כך הן לוקחות אותך עד קצה הייחודיות שלך.
יש להן יכולת בלתי מוגבלת להיות כל מה שאתה רוצה שהן תהיינה, בדרך קלילה ומשעשעת, מבלי לחשוד שזה בעצם שיא הרצינות.
הן עושות לך סיבוב, בתיבת הפנדורה שלך, כשהן עוקפות או מנטרלות את הביטוי המודע וגורמות לך להתבטא מן הרבדים שמהם באים החלומות והיצירות, אלו שקשה להגיע אליהם, שלא מתוך שינה, או השראה.
ילדה שהתייתמה מאמה בגיל ארבע, הסבירה איך אמקקות מתות:
“אם איש אחד מת, גם הן מתות.
המחלות באות כשמישהו מתחיל לשכוח מהן, כך הן גם מתות, כשמישהו שוכח מהן לגמרי.
כל המחלות הן דרכים שונות שבהן האנשים מתחילים לשכוח את האמקקות.
הן מתות מתי שאדם אומר שהוא לא צריך אותן יותר,
או מתי שהוא מדבר אליהן לא יפה.
אז הו נהיות חולות ונעלמות”.
אופק, ממשיך לטעון בתוקף שהאמקקות אינן דמיוניות, ואני מסכימה איתו.
אחי ארהלה: בן 40 אמר: “אמקקה זו חיה, שעד שלא היכרת אותה, לא ידעת שהיא קיימת.” ואמא שלי בת 81 הוסיפה מיד: “ואחרי שהיכרת אותה, היא כבר לא עוזבת אותך…”
כשתפתחו את ספר ההקשבה הזה, שגם עוצב ברוח האמקקות,
כדי לעודד אתכם לכתוב ולשרבט בו ללא היסוס,
אנא, תשכחו את כל מה שאמרתי,
ולכו על זה בדרככם היחודית ובתום לב.
“האיגרת” הוא ספר של קדיה מולודובסקי, שתרגמתי מיידיש, שלישי בסידרה.
יש קווים רבים המשוחים מן העיירה היהודית לקיבוץ החלוצי, שהתרחק מן העיירה והתגעגע אליה, ירק לעברה וינק ממנה.
ובל נשכח, שילדותם של החלוצים, עברה עליהם בעיירה.
קדיה שייכת ליום העיון הזה, כי סיפורי העיירה שלה, הפכו לחלק בלתי נפרד מהילדות הקיבוצית שלנו, כשגורשתי על ידי רפתן חצי מטורף, מבית הבובות שעשיתי לי, בעמדת שמירה על גג הרפת של הפרים,
יכולתי להזדהות בקלות עם הילדה איילת ועם הבנות שברחו לחבית.
בכל פעם שמדדו לנו בגדים במחסן, עלה בי “גלגולו של מעיל”.
פעמים רבות ניסיתי להצר את עיני מול הראי, כ“דינה סינית”.
לפני שנה בטיול בסין, לא הבנתי למה הכפריות מצביעות עלי כל הזמן,
עד שאחת שאלה אותי, בסיוע המתורגמן, איך אני עושה את זה? והראתה על השיער המתולתל שלי. עניתי לה שזה טבעי, וביקשתי לדעת איך היא עושה את זה (ומתחתי את העיניים עם האצבעות…)
היא הייתה המומה מכך שזה יפה בעיני, כי יותר מהכל היא הייתה רוצה עיניים ושיער כשלי.
גם זה העלה בי לא מעט מחשבות בנושא: יחיד יחוד ויחד.
קדיה מתארת ברבות מיצירותיה ילדים שהיחוד שלהם מקופח,
וביצירות אחרות היא מתארת ילדים שהיחוד שלהם מטופח.
סיפור כזה הוא “האיגרת”.
האימא בסיפור, שסביר להניח שאינה יודעת קרוא וכתוב,
החליטה שצריך לכתוב איגרת לאמריקה.
בני הבית הצעירים מתגייסים ככל יכולתם: זה בכוחו, וזה במוחו.
אף אחד מהם לא היה מצליח לכתוב את האיגרת הזאת בעצמו,
אך כל אחד תרם להצלחה מכשרונותיו ומיומנויותיו ומזגו המיוחד.
וכך בשילוב מאמץ של כל המשרבטים, ראה זה פלא, נכתבה האיגרת.
האיורים הנפלאים, של סוניה שכל.
ולקינוח אקרא יצירה קטנה “ביום בו נולדת” שמעלה שאלה גדולה:
האם בשבילי נברא העולם או אני נבראתי בשבילו?
מרטין בובר, בספרו “דרכו של אדם ע”פ תורת החסידות.” כותב:
“עם כל אדם ואדם בא חידוש לעולם, משהו ראשון ויחיד, שעוד לא היה כמותו. לפי תורת החסידות, חייב כל אדם מישראל לידע ולכוון בדעתו שהוא יחיד בעולם בבחינתו, ועדיין לא היה בעולם כדומה לו, שאילו כבר היה כמותו בזה העולם, שוב לא היה צורך בו שיבוא אל העולם. כל אדם בריה חדשה הוא, ועליו לתקן את מידתו בזה העולם.”
כל אחד צריך שיאמר לעצמו: בשבילי נברא העולם.
וצריך שיאמר לעצמו: באתי לעולם כי הוא זקוק לי!
אתקן מידותי, וייתקן העולם.
ומתאים לקרוא פה גם את הסיפור “כתונת פסים” המשוחח בהומור וברצינות עם סיפור יוסף,
הילד והאיש ששילם מחיר כבד, וגם הרוויח הרבה, בשל יחודו.
“כתונת פסים” הוא לבוש סיפורי למשפט המוכר, שמשיק לנושא שנדון פה היום:
“אם אין אני לי
מי לי?
וכשאני לעצמי
מה אני?
ואם לא עכשיו,
אי מתי?”