על עץ ועצב  – לראש חודש שבט

כי האדם עץ השדה – אינו רק משפט נאה לכרזת טו בשבט, זו אמירה שיש עימה אזהרה.
משמעותה איננה: האדם משול לעץ, אלא: האדם – הוא עץ השדה, תרחיק אותו מן העץ, מן השדה, אין לו קיום, אין לו חיים.
והשדה – הוא שדה הבר – הבור (במשמעות הנהדרת של המילה הזאת), ולא השדות המתועשים שביראנו.
לברא – היפוכו של לברוא.

נצא השדה, לשעה קטנה, לפגוש עצים ובני אדם ומה שביניהם. ונפתח בשירה היפה של פניה.

שתלתם ניגונים בי אמי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים

צומח ומסתעף העץ בלשוננו – בחיינו – ובנו:
עץ –  עצם –  עצמי –  עוצמה
המילים: אני ו בעצמי נרכשות באותה תקופת זמן, ומשמשות את הילד הרך בתדירות רבה, כי מה שהוא מצליח לעשות בעצמו, בעצם-ידיו, מעצים אותו, מצמיח בו תעצומות נפש. מעצב אותו.

גם בשורש הזה ע.צ.ב – נטוע או נעוץ עץ. ושלוש משמעויות לו: עצב – הוא חלק ממערכת העצבים שלנו, שאיתה אנחנו חשים, ובהשפעתה מתעצבים, שזו המשמעות השניה של עצב – עיצוב, ולעיתים קרובות גם נעצבים וזו המשמעותהשלישית – עצוב. מרגש להיווכח שהמערכת העצבית שלנו, קרובה לעץ גם במראיה, מסתעפת כשורשים וענפים בגופנו.

עתה הם שולחים פאורות בדמי
שורשיהם בעורקי שלובים
ניגוניך אבי ושירייך אמי
בדופקי נעורים ושבים

משנים של הקשבה לילד המתעצב, הנעצב, יצא השיר צב. שאולי מעורר באיש המקריא לילדו, את עצבון ילדותו, ועושהו למחנך רגיש יותר לצאצאיו.

בחורשה ביום אביב
שם מצאתי צב
בוא אמרתי בשמחה
צב כה נעצב

בחורשה ביום אביב
שם הנחתי צב
לך אמרתי נעצב
וליטפתי גב

ראש
רגלים
וזנב

והלך הצב

מה נחבא בשיר שיר-יון של הצב הזה? מה מספר לנו הילד? בחורשה, באביב, במקום ובזמן שהם שיא יופיו של הטבע שלי – בילדותי – מצאתי צב. שהוא בעצם מציאת פנימיותי – עצמי. הזמנתי אותו, שמצוי בביתו, לבוא ולחיות בביתי. לוותר על משכן הטבע, ולאמץ את משכן התרבות. ממש כפי שהחברה סביבי, תובעת ממני לעשות.

את עצב הצב גיליתי, רק לאחר שהרחקתי אותו ממקומו הטבעי. עם העצב הזה אני מזדהה. מצבו של הצב – מצבי. אני, שחמדתי אותו, לעשותו שלי, מבין את מצוקתו ומניח לו, כפי שאני רוצה שיניחו לי, להתעצב בדרכי. “לך, אמרתי נעצב” ובנעצב הזה שנאמר בפרידה מהצב, יש בעיקר עיצוב. המפגש עם הצב עיצב אותי. למדתי את ערך ההקשבה, הפתיחות, החופש.

ליטוף גב הצב, מביע את אהבת האדם ליצירי הטבע, הכרת החברה האנושית בזכותו של כל יצור, ושל כל יצר לב, להתפתח ולהתקיים בדרכו, ללא התערבות:
מבטלת, מעוותת, מנצלת למטרותיה.

“ראש, רגלים וזנב” – בשלמותו, בכל יופיו, ללא פגיעה, “הלך הצב.”
קטנים שומעים את השפה, באוזניים פתוחות. דבורה בת חמש אמרה: היה היו: עץ ועצה, ונולדו להם: עצים, עציצים, פיצפיצים, תינוקות.
העץ והעצה – שולחים אותי אל עץ הדעת טוב ורע, הנטוע בתרבותנו.
מה שראתה אם כל חי בעץ הדעת, נשמע לי כעצה למחנך הנאור, ולמי שמצב העולם מטרידו. מעשה חווה נושא מסר עמוק, המאתגר להמשיך בדרכה האמיצה והחקרנית.

וכך כתוב: “ותרא האישה…”
ברגע של הארה, עוד בטרם טעמה מעץ הדעת, כבר ראתה האישה וידעה: “כי טוב העץ למאכל, ותאווה לעיניים ונחמד העץ להשכיל.”
חווה כשמה, מייצגת יצר טבעי: לחוות, ללמוד, לדעת.

על יד עץ הדעת חווה לומדת ומלמדת שעור רב עצמה על למידה. על למידה חוו(ה)ייתית, על למידת אמת, היפוכה של למידת סרק – השגורה כל כך במחוזותינו.
דברי חווה הם מתכון למחנך הקשוב, המגן על טבע הילד.

ואלו שלוש אמות המידה מבית מדרשה של חווה, לבחינה ובחירה של פירות עץ הדעת בהם נזין את ילדינו.

א. נשאל: אם “טוב העץ למאכל…” –
האם מה שאנחנו מלמדים משמעותי לחיים, ראוי להיגרס, מועיל לקיומו של הילד-האדם, לגופו, לאישיותו המתעצבת.
(אמרה אידיאנית אומרת: אל תלמד שום דבר שאי אפשר לגדל איתו תירס.)

ב. נשאל: אם “תאווה הוא לעיניים?” –
האם מה שאנחנו מלמדים מושך באמת את הנפש, מפעיל את החושים, היצרים, הרגשות, ומעורר את התאווה הטבעית לחוות – לרכוש דעת.

ג. נשאל: אם “נחמד העץ להשכיל.” –
האם מה שאנחנו מלמדים מגרה מאתגר ונחרט בשכל באופן שגורם לילד לחמוד את ההשכלה, שמותיר בו טעם וחשק ללמוד עוד ועוד.

על פי איזו דעת אנחנו מלמדים?
התמחינו בהמצאת שיטות למידה שונות ומשונות, פועל יוצא של מחקרים, אופנות וצרכי השוק. מצאנו שניתן ללמד ילדים כמעט בכל שיטה מלאכותית שנתכנן עבורם,
גם אם אין לה דבר וחצי דבר עם אופן הלמידה הטבעי של ילד, או עם מטרה ראויה.

כך כתוב: “על פי דעתו של בן אביו מלמדו.” כך מקנים דעת. זו הדעת מ עץ הדעת, הסמוך לעץ החיים.

חווה לא נענשה, היא קבלה ולקחה על עצמה משימת- חיים רבת אחריות. היא נבחרה להיות מעצבת הבנים:
כשנאמר לה לאישה: “בעצב תלדי בנים”.
הכוונה לא הייתה לכאב ההולדה בלבד, אלא לצירי הגידול, ההצמחה והעיצוב של הילדים השונים שיצאו מרחמה, מחיקה, ומבין ידיה אל העולם.

בילדות העציב אותי המשפט הזה והפחיד, בעונש הכאב הצפוי, הבלתי נמנע. כיום, לאחר שהריתי וילדתי, עיצבתי והתעצבתי תשע פעמים, “בעצב תלדי…”
מתגלה לי באופן שונה ומופלא.

שלוש המשמעויות של עצב מתמזגות בו.
אישה הרה, שעובר חי מתפתח בקרבה, הולכת ומתעצבת עבורו. במשך תשעה ירחים משתנים גופה ונפשה.

כל צאצא מעצב את אימו באופן המיוחד לו, מציב בפניה אתגרים הוריים משלו. עם כל אדם נולדת האם שהוא עיצב ברחם ויעצב בחייו. הלידה היא שיא – וסמל – לתהליך  שמעצב אישה לאם.

הבאת ברייה חדשה לעולם, זהו תהליך גופני ורוחני של היפתחות מלאה, בלתי נמנעת, כואבת, “עד קצווי העצב…”, אשר בלעדיה עלול פרי הבטן להיתקע,
להחנק, להיפגע, במובן הפשוט והעמוק, בלידה ובחיים. ההיפתחות והפתיחות כלפיו נותנת לו סיכוי לפתח את אישיותו הייחודית.

מי שאמר לאישה: “בעצב תלדי” אמר לה (לכולנו):
הורות היא מסע ארוך ומשותף, בו גדולים וקטנים מעצבים ומתעצבים בו זמנית.

חינוך הינו תהליך של השתנות משותפת, של עיצוב הדדי.
המבוגרים אומרים: “צער גידול בנים”
הצעירים חווים: “צער גידול הורים”.

אדם וחווה לא התעצבו בתהליך של הריון, לידה, ינקות, ילדות, נעורים ובחרות. בגן עדן, אלוהים מודיע להם ולנו שלידתו של בן אדם לא תעשה עוד בבריאה, אלא בתהליך של עיצוב. גידול וחינוך אדם, יהיה מעתה והלאה, תהליך רגיש וכואב של עיצוב. לא עיצוב באדמה, עיצוב בחומר חי!

למערכת העצבית יש תפקיד מכריע ביכולת לעצב בחומר חי. הגוף זוכר. עיצוב האישיות מושפע מכל מה שהאדם חווה, אדם וחווה. האדם הינו מה שהוא חווה.

אם נמשיך לעצב אנשים שנולדו שונים מאוד זה מזה, בדרך כופה ואחידה, כפי שמערכות חינוך רבות נוטות לעשות, יצמח לנו ערב רב של אנשים מתוסכלים,
מסוכנים לעצמם ולחברה, המנציחים את האומללות של המין האנושי בתהליך העיצוב העצוב של ילדיהם.

מספרים על אנשי סדום שהיו מציעים לאורחיהם מיטה באורך אחיד. את הנמוכים היו מותחים, את הגבוהים היו מקצצים…
רוב הילדים מתנסים ב”מיטות סדום” מעין אלה, בשנות חינוכם. מסורת של חינוך המעצב ברגישות נטועה עמוק בתרבות היהודית.
כאשר רוצים במקורות להזהיר אדם מלפגוע בזולתו, אומרים לו: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”
כשרוצים ללמד אדם לאהוב את זולתו, אומרים לו: “ואהבת לרעך כמוך”
המשותף לשני המשפטים החשובים הללו, שהם מעצבים את האדם, בכך שהם שולחים אותו להיזכר בתחושות שהוא עצמו התנסה בהן:”מה ששנוא עליך” “ואהבת לרעך כמוך”.
בשניהם מזכירים לאדם, את החוויות שנחקקו בו, את אלה שעיצבו אותו, כדי שבעזרתם יצליח להזדהות עם הזולת.
העצב על כל משמעויותיו, הוא מתנה קיומית, שהוענקה למין האנושי כדי – להמעיט שנאה ולהרבות אהבה.

כשאמר אלוהים, לאישה: “בעצב תלדי…”, הוא לא קילל אותה ולא העניש, אלא הביע הערכה עצומה ליכולתה, כאומר לה:
גורל האנושות בידיך המעצבות, אישה. את שותפתי בבריאה.
רוב בני האדם יודעים, שישנם מחוזות רבי משמעות בחייהם, שלא היו מגיעים אליהם, לולא חוו עצב גדול, ששינה ועיצב אותם.

אחתום בשיר משלי –

מדרש על “כי האדם עץ השדה” (האדמו”ר מצ’ורטקוב)
העץ עומד ערום, חשוף וקפוא בחורף. עליו נשרו בשלכת, חיצי הכפור פגעו בו למכביר, סופות עזות טלטלו אותו ואמרו לעוקרו.

כשמביטים בו, נדמה שאין לו סיכוי ללבלב ולפרוח.
ובכל-זאת, בעיצומו של החורף, אנו שמחים בו וחוגגים לכבודו, מתוך אמונה שילבש עלים ופירות לתפארת.

כך ישראל, הנתונים בצרות הגלות ומצבם הרוחני נראה כמעט על סף התמוטטות, אך דווקא בתוך הסבל הזה נרקם אור הגאולה, אורו של משיח.