חלקת אלוהים
מיריק שניר
ילד שאל: “אלוהים, היה פעם תינוק?”
חלקת אלוהים שבחרתי לדבר עליה, היא הזמן בחיים בו אדם הכי קרוב אצל אלוהיו,
התקופה בה אדם עולם ואל – חד הם.
ילד סיפר: “אתמול אני ואלוהים שיחקנו מסירות, אני זרקתי לו אבן, והוא זרק לי בחזרה…”
אפשר שכל מאוויי-האדם ומעשיו: בנעורים, בבחרות ובבגרות, הן אין-ספור דרכים הנמשכות ונוהות אל אותו מקום ואותו זמן, אל השיא של אחדות, של שלמות קיומית ואמונה זכה.
בגיל ינקות בן האדם תם, עוד לא הוטבע בו חותם, כל כולו יצר לב ייחודי – חד פעמי,
האוצר הבטחה לפריחה והבשלה פלאית, שלא הייתה, ולא תהיה עוד כמוה.
האם היא מתגשמת?
האם לחברה שלנו, יש עניין אמיתי בה?
ומה מלמדים על כך המקורות? האם אפשר לטעות בכוונתם כאשר כתוב:
“אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה,
ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון
ואין אחד מהן דומה לחברו”.
נראה שלא בכדי נבראנו שונים, יש בכך כוונת מכוון, אם כל בן אנוש יזכה להוציא מן הכוח אל הפועל את הגלום בו, תתעשר האנושות ממגוון אין סופי של בני אדם שלמים ברוחם.
בין בני האדם השונים שהגשימו את עצמם, יהיה השוני, מקור השראה, אתגר ועוצמה,
ולא מקור מחלוקת, סבל ואלימות,
רק אנשים שלמים, שמכירים, מעריכים ואוהבים את עצמם, יכירו, יעריכו ויאהבו את זולתם.
בין אנשים שלמים, שלום הוא מצב טבעי.
הטבע ויוצרו ממחישים שוב ושוב את כוונתם, עם כל זרע שנובט, עם כל ילד שנולד.
ולמה אנחנו מכוונים בבתינו ובבתי החינוך שלנו, ליחיד? או לאחיד?
במסכת ברכות כתוב: “הרואה אוכלוסין אומר: ברוך חכם הרזים,
שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתם [דומה זו לזו].
“דעתם”, זוהי אותה הדעת שטעמנו מן העץ, הנטוע בחלקת אלוהים המשותפת לכולנו.
כמו ילדותה של כלל האנושות – כך ילדותו של כל בן אנוש, ראשיתה – גן עדן.
זוהי החלקה האלוהית, שכל אחד מאיתנו שהה בה בתקופת חייו הראשונה, וגורש ממנה באופן אישי.
אפשר לגרש את האדם מגן-עדן, אי אפשר לגרש את גן-עדן מן האדם.
בלב האדם, ממשיכה לחיות ולהתקיים אותה חלקת אלוהים, שעשויה לשוב אליו, או הוא אליה, כשנולדים לו ילדים. כמו בשיר: “זו ילדותי השנייה, איתך.”
לא פשוטה וברורה מערכת היחסים שנבנית ביננו לבין ילדינו. רב הבלבול בחינוך, ותוצאותיו המביכות, מעוררות דאגה וחרדה.
למי נקשיב? במי נתלה? התרגלנו לסמוך על מידע אובייקטיבי: על מחקרים, ספרים, אנשי מקצוע.
כמעט חדלנו לסמוך על עצמנו, על בינת הלב, על הילד שבנו, על זיכרונות גן-עדן של ילדותנו.
עד כמה אנחנו קשובים לילד שלנו, אשר מינקות מביע עצמו ללא הרף, בדרכים רבות ושונות?
והאם אנחנו מאזינים בפתיחות ואומץ, להנחיה החינוכית העולה מן המקורות, לחוכמת הדורות שהצטברה בהם?
יש המתלוננים, ספק בצחוק ספק ברצינות, על כך שילדים מגיעים לעולם ללא הוראות היצרן.
אך ההוראות הן שם: בדבריה של חווה, אם החינוך החוויתי – על עץ הדעת,
ובדברי האל, המעביר לאם הראשונה את האחריות לעיצוב בניה, ככתוב: “בעצב – תלדי בנים”,
כמו גם בדברים שאלוהים אמר אל ליבו: “יצר לב האדם רע – מנעוריו”, כלומר, מקור הרע או הטוב, באדם, אינו בטבעו, אלא בחוויות הרעות או הטובות ילדותו.
במקומות רבים במקורות מוצפנת עבורנו הדרכה חינוכית, אך ההקשבה, הפיענוח והיישום, דורשים עוז רוח –
ממש כפי שכתוב: “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז.”
לנגד עיננו, ובעטיינו מתרחש הגירוש מגן-עדן, בגיל יותר ויותר מוקדם, במו ידינו אנחנו עושים זאת, ילד אחר ילד, מבלי דעת, תרתי משמע.
כבר קראנו ושמענו ודיברנו על אובדן הילדות. ועוד לא התעוררנו להבין שאובדן הילדות – משמעו אובדן האנושות.
יש בנו כבר מודעות לפגיעה הקשה של האדם בטבע, ולאיום שנובע ממנה על קיומנו.
האם הבנו גם שמקור הפגיעה של האדם בטבע העולם, היא הפגיעה של האדם בטבע האדם?
האם ברור לנו, שכדי להגן על טבע העולם, עלינו להגן קודם על הטבע האנושי, שיעודנו וחובתנו לגונן על הילדות, ועל ייחודו של כל בן-אדם, שעלינו כולנו לייסד ולהיות: החברה להגנת טבע הילד?!
תכליתה של ספרות ילדים, לבטא ילדים, להיות ראי לעולמם, לתת להם הרגשה שהם מובנים ובו זמנית, לעזור למבוגרים להיזכר בילדות, לחוות אותה שוב, להתקרב אל ילדיהם, ולגונן על ילדותם.
תקופת החיים בה מבוגרים וילדים קוראים בצוותא את אותם ספרים, היא זמן-חסד של סיכוי להקשבה וקשר,
זו הזדמנות בלתי חוזרת להנחלה טבעית של ערכי אדם ומסורת, כגירסא דינקותא.
זה גם הזמן לשמיעה ראשונה והטמעה של סיפורי הילדות של עמנו, שהרי, ממש כסיפור הבריאה, כך עולמם של ילדים רכים הולך ונברא, הם כולם טעמו מעץ הדעת ולא פעם נענשו על כך, הם כבר ניסו לבנות מגדלים גבוהים שהתפרקו להם, אי לכך, אלה הם סיפוריהם.
ולמי שחושש לספר לקטנים בשפת המקרא, יש להזכיר שזו התקופה בחיים, בה מוחם ורוחם של ילדים, נמצאים בשיא כושרם ופתיחותם.
חוויות הילדות הרכה קובעות יותר מכל, איזה אדם יהיה הילד שלנו.
מה יהיה יחסו אל עצמו, אל זולתו, אל שורשיו, אל הטבע סביבו.
חלקת אלוהים שלי היא כל מקום בו מתקיים מפגש רגיש וקשוב, בין מבוגרים וילדים.
גן-עדן, קיים בכל מקום וזמן בהם אדם מבוגר, מגן על העדן של ילדו.
גן-עדן מתחדש – עם כל ילד שנולד רך וזך, עם כל אדם שנזכר בתום ילדותו, שמתוודע אל כור מחצבתו,
חלקת אלוהים היא החיבור הנשגב שנרקם ביניהם, שבזכותו קיים העולם,
והוא הסיכוי שלו להתקיים בשלום ובשלווה עידן ועידנים.