הומור בספריי

הרצאה בכנס שני באורנים לזכרה של סופרת הילדים מרים רות ז”ל

מיריק שניר

(כפי שפורסמה בחוברת של הכנס)

 

מה מצחיק ילדים?

בפעם הראשונה שהתבקשתי לדבר על ההומור בספריי –

חששתי שאצטרך לחפש אותו בנרות,

ובעיקר אגלה כמה הוא חסר בהם.

העובדה שההומור השתרבב לסיפורים באופן לא מודע,

עוזרת לי להרגיש קצת יותר נוח,

כשאני עומדת לשתף אתכם במה שמצאתי בדיעבד – בעיסתי.

עד שנתבקשתי להרצות על כך, לא שאלתי את עצמי ברצינות:

מה זה הומור? ומה הוא עושה לנו? בספרות, ובחיים.

אך מרגע שהתחלתי לעסוק בכך, ההומור ריתק, ריגש והפתיע אותי.

נהניתי מאוד לחשוף את שיתוף הפעולה בין הומור וספרות ילדים.

כדי להמחיש את מהותו ודרך פעולתו של החיבור בין – הומור לספרות,

אבטא בפניכם רעיון מסוים בשתי דרכים:

האחת רצינית והשניה הומוריסטית.

ברצינות אומר אותו ככה:

בכי ועצב שמוצו עד תום, מאפשרים לצחוק ולשמחה להגיע.

אני מקווה שהמשפט הזה דיבר אליכם,

אך לא במקרה לא חייכתם – כששמעתם אותו, כי לא היה בו – הומור.

כעת, אנסה – לבטא, את אותו רעיון ממש, באופן ספרותי והומוריסטי:

“שיר בכתה / שלוש שעות / ומלאה שלולית דמעות, /

ועכשיו היא שם שוחה,/ כמה, כמה שיר שמחה.”

כדי לבטא את אותו רעיון,

גייסתי:  ספרות או שירה לילדים.

קצב, חריזה, עלילה, איור – והומור!

הנה כי כן, אפשר להעביר מסר רציני וחשוב –

באמצעות ספרות ילדים, שנמהלה בהומור,

וכך – המסר נהיה – קל לעיכול ומשעשע, מתנגן, חי ונוגע – ופוגש כל גיל.

בספרות ילדים – מטבעה – אותו המסר –

פוגש קהל נמענים רחב מאוד: מגיל רך ועד בכלל.

הן זו הספרות היחידה שנקראת על ידי קטנים וגדולים בו זמנית.

(וזה בתקופה בה ילדים ומבוגרים – הכי מתקשים להבין זה את זה)

זוהי ספרות – ששליחותה לקרב לבבות.

שיר על שיר

מעביר אותנו שלב אחר שלב,

מבעיה המוכרת לנו מן המציאות – בכי של ילדים – ולא רק –

לפיתרון דמיוני הומוריסטי מוגזם ומפתיע.

אנחנו צוחקים ושמחים בהקלה –

עם הילדה שיר מהשיר.

שהבכי שלה הפך לצחוק. והעצב לשמחה.

ילדים, אולי יבקשו לשמוע זאת עוד פעם –

כי השיר על שיר, מחזק אותם.

 

מבוגרים, אולי יאותגרו לחשוב: על יחסי הגומלין בין בכי וצחוק?

ילד צוחק, מקסים בעינינו. אנחנו אפילו משתדלים להצחיק אותו.

ואיך אנחנו מתייחסים לילד בוכה?

מדוע אנחנו מגנים את הבכי, ומנסים להשתיק אותו?

ואוהבים ומעודדים את הצחוק?

 

אולי בכי, אינו רק מבוי סתום, או כישלון, או ביטוי רגשי לא ראוי,

אולי לא חבל על הזמן שמקדישים לבכי (פה – שלוש שעות…)

אולי כשמונעים מילדים להתבטא בטבעיות – להתפרק בבכי,

נאגרים בתוכם הדברים הקשים, שלא ניתן להם ביטוי טבעי,

כנציבי מלח אישיים –

והופכים במהלך השנים להפרעות ולמחלות, של היחיד ושל החברה.

שיר על שיר, אומר בהומור:

שאף על פי – שבכי, וצחוק, עוזרים לנו באופן דומה:

להתפרק, להשתחרר, להזדכך,

הם אינם יכולים להחליף או לייתר זה את זה.

לכל אחד מהם תרומה ייחודית עבורנו.

למשל:

בבכי – האדם מתכנס בתוך עצמו. הבכי מבדיל אותו מהחברה.

בצחוק – האדם עם הפנים החוצה. הצחוק מחבר אותו לאנשים.

בכי וצחוק – הינם שלבים עוקבים ומשלימים, בתהליך שלם וחיוני.

לצחוק יחד – ילדים ומבוגרים – למשמע שיר כמו: שיר על שיר,

זו אמירה חיובית:

על הבעת רגשות,

על זכות הבכי,

על כוחו של הומור לא רק לבדר, אלא גם לחנך.

צחוק, אינו התכלית של השיר או הסיפור ההומוריסטי.

צחוק הוא רק האמצעי בידו –

להדריך, להשפיע, להנחיל – לשנות.

המקרה האמיתי הבא הדגים לי נפלא –

את יחסי הגומלין בין בכי וצחוק, את חשיבותו של ההומור.

לפני כמה שנים, ביקרתי בביתה של בתי וארבעת ילדיה בארה”ב.

היא הייתה חולה מאוד – ובעיצומו של משבר משפחתי קשה.

באחד הימים ישבנו: אני ושלושה נכדים, על המיטה הגדולה,

סביב בתי-אימם, שגעתה בבכי ממושך, בלי יכולת לחדול ממנו.

שושן, בת החמש, לא עמדה בזה, והעדיפה להיות בחדר השני.

היא כאילו חיכתה שם לעיתוי המדויק,

כי לאחר כעשר דקות,

היא פתאום פרצה בריצה לחדר, ניתרה אל/על המיטה,

ושאלה: “עכשיו כבר אפשר להצחיק את אמא?”

ומיד התחילה:

לקפץ על המיטה, לעשות פרצופים, ולנופף מולה בידיים.

בהרף זמן של נשימה אחת כולנו, עם אמא הרטובה מדמעות,

פרצנו בצחוק משחרר, שנמשך שעה ארוכה.

שושן במעשה ההומוריסטי שלה כאילו אמרה:

אמא, כעת, משפרקת את העצב, בבכי ממושך,

את בשלה כבר לעבור לצחוק.

ועוד אמרה לה בת החמש:

גייסי הומור – הוא יעניק לך יכולת להביט באופן שונה על מצבך,

לראות כמה בורכת במה שיש לך,

להיווכח שאת לא לבד, שיש לך תקווה.

מה מצחיק, בלהרים גפרור ולהגיד: “הנה מסמר!” זה הומור?!

איך ידעתי ש“מעשה במסמרים” יצחיק ילדים?

פשוט, בזכות העובדה שזכיתי להיות נוכחת –

באירוע דומה בטיול אמיתי עם קבוצת פעוטות.

או כמו שמרים רות אהבה לומר בהומור על:

“בים בם בם תירס חם!”

זו גניבה ספרותית, גנבתי את זה – מילד.

בטיול האמיתי, כמו גם בסיפור,

יוני מצא מסמר, ומיד החלו כל הילדים לחפש מסמרים.

עופר התאמץ מאוד למצוא מסמר, ולא הצליח.

הייתה אפשרות שעופר יתייאש מעצמו,

בשקט, או בבכי, או בכל דרך ביטוי אחרת.

עופר בחר להמשיך ולחפש,

עד שבטעות, או בייאוש, או בכוונה,

הרים גפרור שמצא, והכריז: “הנה מסמר!”

יתכן שזה הרגע, בו עופר גילה את כוחו של ההומור,

ובעיקבותיו – הקבוצה כולה.

מה מייחד את מעשה במסמרים?

גם בסיפורים: גלגלים, מרים והים, סיפור על במה,

עליהם לא אספיק להרחיב,

יש סדרה של טעויות הומוריסטיות – שמוליכה להצלחה – ללמידה.

בגלגלים, הגיבור סבור באמת –

שמגלגל אחד, שנים, שלושה – אפשר להרכיב אוטו.

 

במרים והים הילדה בודקת ברצינות, בשלב מסויים, אם –

שלולית, בריכה, נחל – הם ים.

בסיפור על במה הילדים מנסים בכל מאודם לעשות –

מה שהקורא יודע – שהוא לא אפשרי.

בשלושת הסיפורים האלה:

הקורא, מביט בהומור על הגיבורים הטועים,

 בעוד שהם פועלים במלוא הרצינות.

מעשה במסמרים שונה

כי בו: גיבורי הסיפור עצמם מתנהגים, בהומור!

צוחקים על עצמם.

המעשה ההומוריסטי – הנועז של עופר,

השפיע על כל הילדים, הכתיב את אווירת הלימוד בקבוצה.

בעקבות עופר, כולם מצאו דברים שאינם מסמרים – והכריזו:

“הנה מסמר!” – כשכל אחד, מעז ללכת רחוק יותר מקודמו.

עד שיוני קטף פרח ואמר: “הנה מסמר”.

ההומור בסיפורים האלה, שבעצם מתארים תהליך למידה,

חובר לטעויות, כביכול, שנעשות.

אך טעות איננה תקלה לימודית,

טעות היא חגיגה לימודית!

טעות, היא חלק חשוב, בתהליך למידה טבעי.

הטעות מאתגרת. מקדמת, מבהירה.

טעות היא: שיא תהליך החיפוש – הרגע הנפלא שלפני גילוי הפתרון.

ההומור של עופר ושאר ילדי פעוטון זית,

מביע את חדוות הצועדים בביטחון,

בדרך המפותלת, מלאת ההפתעות וההנאות, של למידה טבעית.

זהו – ההומור של הסומכים על עצמם –

המעיזים – לטעות בתהליך הלמידה.

והמעיזים – לצחוק בחופשיות, על טעויותיהם.

עופר ויוני וחבריהם, בהומור שלהם,

הפכו את: השיעור על המסמרים, לשיעור על למידה.

לשיעור חשוב, עבור הגננת שלהם –

אפילו – שנים רבות אחרי שזה קרה.

בקלות אפשר לתאר מצב, בו המלווה המבוגר,

חוסם את סיעור המוחין ההומוריסטי,

בהערה נטולת הומור –

כמו: עופר התבלבל! גפרור אינו מסמר!

או: זה מסוכן!

או: אין לנו זמן!

או מסתפק בללמד – מה זה:

מסמר – עקום, ישר, גדול, קטן.

לא פעם, אנחנו טועים לחשוב שזה השיעור הכי חשוב.

אמא אחת באה אלי בטענה שאני לא מלמדת שום דבר בספרים שלי.

אחרי שחשבתי על זה קצת, הודיתי לה מאוד על המחמאה.

מבחינתה, השיעור על מסמר גדול ומסמר קטן, מסמר ישר ומסמר עקום –

הוא היה העיקר בסיפור, וכל השאר בזבוז זמן ובלבול מיותר…

אין חשש שהילדים לא ידעו מה זה מסמר.

או לא ידעו: גדול/קטן – ישר/עקום,

יש חשש שלא יזכו לחוות תהליך למידה, שיחזק בהם את ההרגשה,

שמצפים מהם, והם מסוגלים –

לעשות תהליך למידה שלם, בעצמם ובדרכם.

למדתי, מן העבודה עם פעוטת – שהעיקר:

לא מה למדו הילדים באותו יום,

אלא, איך הם למדו.

חוויית הלימוד הטבעי והאיכותי – היא הדבר המשמעותי שיחרת בהם.

העיקר בסיפור.

כמו העיקר בחינוך,

לא מה הילד יודע כתוצאה מתהליך הלמידה,

אלא איך הילד מרגיש עם עצמו כתוצאה מתהליך הלמידה.

 

מעשה במסמרים הוא סיפור בתוך סיפור.

סיפור המסגרת שלי: המתאר שלבים בלמידה תהליכית:

ובתוכו – הסיפור שהילדים המציאו, הגניבה הספרותית, שלי מהם,

שהוא הוא – העיקר בסיפור, שהוא הסיפור העיקרי.

שהוא סיפור הומוריסטי.

תנאי מוקדם לכתיבה הומוריסטית עבור ילדים,

זו הקשבה רגישה ורבת שנים להם, כדי לגלות מה מצחיק אותם.

ולא מתוך כוונה לכתוב ספר שישעשע ויבדר אותם ואתנו,

אלא מתוך הבנה עמוקה,

שהומור – הינו צידה חיונית לדרך. לחיים.

בסיפור “ההלצה עם הביצה”,

כאשר הוגשה לראשונה בגן, ביצה בגביע, לשולחן.

 

קם נמרוד, פעוט נבון

ושאל בתימהון:

 

“הביצה… איך היא הגיעה,

מן הלול אל הגביע?”

בתהייתו של נמרוד, כבר נשמעת ביקורת הומוריסטית,

אך רצינית מאוד, על הרחקת הילדים מהטבע.

על כך שפעוטים רבים, לא פוגשים מזון בצורתו המקורית, על מרקמיו וריחותיו, ועל התחושות הרבות והשונות שהוא מפעיל.

בסיפור הזה, ילדי הגן מחפשים תשובה לשאלה של נמרוד:

 

חשבה קצת שרית והציעה:

“אולי… תרנגולת הביאה…“

שרית התמימה, והחדשה בעולם, כנראה תהתה ברצינות,

ובסיוע הגננת:

שלא ביטלה את דבריה,

לא תקנה אותה,

וגם לא צחקה עליה,

היא תגלה בהדרגה בעצמה את התשובה.

איך הגננת עשתה זאת?

היא גייסה הומור.

היא הפכה את התהייה של שרית –

להלצה הומוריסטית שצברה תאוצה:

רחל קצת חשבה… וחייכה… ואמרה:

“אני אספר לכם איך זה קרה:

 

מוקדם, מוקדם, בבוקר,

השכימה תרנגולת,

פרשה את הזנב,

זקפה את הכרבולת.

 

התאמצה,

התאמצה,

התאמצה,

 

עד  שהטילה –

ביצה.

 

‘קור! קור! קור! כולה נרגשת!’

היא הכריזה בגאון:

 

‘בכבודי, ובעצמי,

אקח אותה – אל הגנון!”

 

הטמינה ביצה,

בין כנף לנוצה,

 

את שער הלול,

אט פתחה, ויצאה.

 

פסעה, הלכה והשתרכה,

בכביש, בשביל, במדרכה.

 

ממהרת, נזהרת, נשמרת,

בקול, לעצמה, מקרקרת:

 

‘לא לרעוד, לא לקפץ,

לא למעוד, לא למצמץ,

 

שהביצה החשובה,

פה לא תיפול –

ותתנפץ!’

 

לבסוף,

לגן הגיעה,

ובקרקור מקור – הודיעה:

 

‘קו קו ריקו! וברכה.

קחו ביצה! לארוחה.”

 

שמה בגביע של נמרוד,

והלכה.’

 

פרצנו בצחוק – יחד,

כל הקבוצה

 

רחל, את סיפרת –

הלצה על ביצה.’

 

הגננת יצרה הפרזה מצחיקה, שבהיותה כל כך לא מתקבלת על הדעת,

היא מגרה את הילדים לפעול ולהתאמץ כדי לגלות את האמת.

ההומור של הגננת אינו צוחק על גיבורי הסיפור,

אלא מזמין אותם לצחוק על עצמם,

זה הומור שמבטל את הרגשת הנחיתות של הלא יודע,

והופך את המסע לגילוי העובדות לדרך מהנה ורצופת הפתעות,

למסע חקר ולמידה שאינו נגמר:

“רק נמרוד לא אכל,

והוסיף עוד לתמוה”,

 

ולפתע שאל:

“והיכן האפרוח?'”

לאחר שהילדים חקרו ולמדו את העובדות אודות הביצה,

מבצבצות שאלות עמוקות יותר.

השאלה של נמרוד, שמצחיקה אותנו, מחזיקה בתוכה:

את שאלת סוד החיים. איך נוצרים חיים חדשים?

ואת הסוגיה המוכרת:

מה קדם למה? הביצה או התרנגולת?

וגם – מהי מערכת היחסים בין האדם לחיות שהוא מנצל?

אני זוכרת בדיוק את הרגע בו נהייתי צמחונית, מול העוף-בצלחת, בגן.

ילד אחד, ראה בלול תרנגולת בתקופת נשירת הנוצות, ואמר:

“אוי! כבר רואים לה את העוף שאוכלים.”

בסיפור “ילדה אחת אמרה” מומחש,

שרכישת השפה היא תהליך קשה גם מבחינה נפשית,

כל ילד נתבע לוותר על דרך ההבעה האישית שלו,

ולאמץ את שפתנו המשותפת.

רכישת השפה קשה, גם מבחינה פיזית.

מאמץ עצום ורצוף מושקע בו, וההצלחה אף פעם לא שלמה,

כי אין סוף לתהליך רכישת השפה.

מול התסכולים בדרך הקשה הזאת: אפשר, לחייך בהומור.

ואז, אותו מצב ממש, הופך, מסבל – להנאה.

לא השתנה דבר, מלבד נקודת המבט.

כשיצא לאור הספר: ילדה אחת אמרה,

מרים רות, כתבה עליו ביקורת,

לדבריה כשקראה את המשפט החותם את הסיפור:

“עכשיו תגידי אוטובוס”

חשבה לעצמה שההומור הזה, הוא קריצה למבוגרים.

אבל אז, כך כותבת מרים:

“הושבתי על הברכיים ילדה בת שלוש, והיא כל כך צחקה בסוף, והתחילה להמציא בעקבותיו סיפור משלה, והבנתי את סוף הסיפור”.

מרים רות, הסופרת ואשת החינוך הדגולה,

יכלה להימנע בקלות מלספר את התלבטויותיה, לגבי סוף הסיפור,

ולהצטייר בעינינו כיודעת, ולא כמתלבטת,

אך בכך הייתה מפסידה את המסר הכי חשוב, במאמר הביקורת שלה,

שאנחנו לומדים, מהו הומור לילדים, מילדים.

ההומור בסיפור ילדה אחת אמרה, אינו לגלגני, הוא דו כיווני,

הוא מתבונן מזווית הומוריסטית:

על המבוגרים, המקנים את השפה.

ועל הילדים הלומדים לדבר.

נחוץ עוז רוח – לצחוק על עצמנו, המבוגרים.

לרוב אנחנו משתדלים להיראות רציניים ונקיים מטעיות.

וצריך ביטחון עצמי רב כדי לצחוק על עצמנו, הילדים.

רכישת היכולת הזאת מילדות, היא הכנה טובה לחיים ולהורות.

אולי זה ערכו וזו תרומתו של ההומור בספרות הילדים.

הספר “דילי” עוסק אף הוא במסע הבלתי נמנע לרכישת השפה.

מסע מלא תסכול וסיפוק.

הסיפור “דילי” מביט בעין הומוריסטית על הקשיים ועל השיבושים בשפת הילדים, ומבלי שהילדים מרגישים שמישהו מתקן את שיבושיהם, הם נעזרים בסיפור הקליל, כדי לעשות זאת בעצמם.

מרים רות ואני ליקטנו אמירות ילדים, כל אחת בסביבתה,

כשהתחלנו להיפגש (היא הייתה מבוגרת ממני בדור)

שתינו אמרנו והסכמנו שאמירות ילדים היו עבורנו,

הכשרה ומקור השראה לעבודה החינוכית ולכתיבת ספרות ילדים.

יחד הגשמנו את הספר “לשונות קטנים”

אשר מהווה השראה והדרכה למחנכים ויוצרים רבים.

את המהדורה המחודשת, הוצאתי לאור לאחר מותה של מרים רות,

והקדשתי לה.

הקריאה בספר “לשונות קטנים” היא מעשה הומוריסטי.

היכולת לצחוק על דבר כלשהו, כלומר, לראות אותו – בראי ההומור,

זהו תמיד שלב מתקדם, במאמץ המתסכל, להתמודד אותו.

אך בהומור יש הרבה יותר מהשתחררות, והכרזה על הישג,

יש בו היכולת להביט מגבוה, להביט לעומק, להביט אחורה וקדימה, לראות תמונה שלמה ומלאה יותר,

שתכוון אותנו בהמשך הדרך.

מתוך “לשונות קטנים”:

שאלו ילד שמרר בבכי: “למה אתה בוכה?”

והוא געה עוד יותר בבכי והשיב: “כי הילדים אומרים שאני בכיין!”

 

בכל בית, האמירות התמימות, הנהדרות והמפתיעות של הילדים, מסופרות שוב ושוב להנאת מי שלא זכה לשמוע אותן:

בני משפחה, חברים ואורחים.

לעיתים קרובות זה נעשה ללא רגישות,

ובנוכחות מי היוצר הקטן של אותה אמירה.

לא פעם, אנחנו מגלים פתאום את הילד, עומד בפינה כנעלב,

וממהרים לפייס אותו ולהסביר לו, שלא התכוונו לפגוע בו.

אמא אחת סיפרה לי, שבסיטואציה כזאת, היא אמרה לילד שלה:

“אנחנו לא צחקנו עליך, אנחנו צחקנו איתך”.

והוא השיב לה:

אבל אני לא צחקתי…

הספר “לשונות קטנים” – הוא בית ספר נהדר –

לתקשורת רגישה יותר – בין גדולים וקטנים.

בסיפור: “לילה דוב”,

מובלט ההבדל בין הומור של מבוגרים, להומור של ילדים.

אותו משפט ממש:

עשוי להצחיק מבוגרים,

ועלול להפחיד ילדים.

ככה מתחיל הסיפור “לילה דוב”:

 

“לחשתי לאמא בסוד,

ביקשתי מאבא מאוד.

אבא הביט על אמא,

אמא הביטה על אבא,

שניהם הביטו עלי:

לילה אחד ודי.

 

הביאו שמיכה מצעים וכרית,

הצמידו מזרון למיטה הזוגית,

אמא נשקה לי, כיסתה בשמיכה,

אבא חיבק, חומד ליל מנוחה,

עכשיו את יותר בטוחה?

 

לילה טוב!

לילה דוב…

 

חה חה חה סתם בדיחה.

בדיחה? תלוי באוזני מי…

אם נקשיב כילדים, באופן ציורי, למשפט: “לילה דוב!”

נבין את הבהלה של גיבורת הסיפור.

האב בסיפור, לא שמע את עצמו באוזני ילדתו,

על-כן לא קלט שלילה דוב זו לא בדיחה באוזניה אלא איום.

המילה “דוב” מעוררת את כל חוסר הביטחון ואי ההגנה שהיא חשה,

ולא יעזור אם יגידו לה:

שאין דובים בארץ, שכולם נעולים בגן חיות,

שהצירוף: “לילה דוב” – זה רק מילים…

כי במציאות הילדית שלה:

מילים, מחשבות, תחושות, דמיונות, קולות,

בהחלט יכולים להביא יצורים מסוכנים ומפחידים – אל החדר שלה.

בסיפור “לילה דוב“, חברו אל הפחד שלה:

המילים של אבא, הנחירות שלו, וצל הדוב שלה על הקיר –

והביאו עליה – לילה מסוייט.

“לילה דוב” מדגים בהומור, מה עלול לקרות,

להומור של גדולים, כשהוא נשמע באוזניים קטנות.

“לילה דוב” עוסק בהבדל

בין הומור של ילדים, להומור של מבוגרים.

כשהילדים מדברים ברצינות, אנחנו מתבדרים וצוחקים.

כשאנחנו מדברים בצחוק, הם מתייחסים לכך ברצינות.

ניל הנכד שלי, בערך בגיל ארבע, אמר לי:

“סבתא את יודעת מה הכי מפחיד אותי?”

“ליצן!”

אנחנו אוהבים להצחיק אותם,

אבל לא פשוט לכוון להומור שלהם.

הומור, מסתבר, זה גם עניין של גיל ושלב בחיים.

כשחתני ואני שוחחנו על הומור של ילדים, הוא אמר לי:

“את יודעת מה מצחיק ילדים? פיפי וקקי מצחיק אותם”.

פיפי, פיפי כבר יוצא לי,

את הסיר אני מוצא לי,

ומפשיל את המכנס,

פיפי אל הסיר נכנס.

 

מה מצחיק בזה?

למה ילדים מבקשים לשמוע שיר כזה שוב ושוב ומתגלגלים מצוחק.

מה מביע הצחוק הזה שלהם?

יש בשיר הזעיר הזה, בין השאר:

מחאה על תביעתנו מהם: לשלוט ביצרים, ובצרכים.

(וזאת לאחר ששנים הרגלנו אותם לא לשלוט בהם לעשות בחיתולים…

נגד האינסטינקט הטבעי שלהם – ולנוחיותנו)

בצחוק הזה יש גם: התפרקות וסיפוק מעצמם על שעברו את השלב הזה,

והצליחו בתהליך רב תסכולים וויתורים,

לרכוש את המיומנויות הכרוכה בשליטה על הסוגרים.

ויש בצחוק הזה גם: הנאה לגעת בנושא שיש בו עדיין – משהו מן הטאבו,

עניין אפוף מבוכה, אשמה, הצנעה והשתקה.

גם הרטבה במיטה, היא בעיה רגישה וכאובה.

נגיעה הומוריסטית בה כמו בסיפור: “חלום צהוב”,

עשויה להקל, על כל הצדדים הסובלים והמתוסכלים,

ואפילו להוות פתח לפתרון.

הילדה שבסיפור, מדברת בכנות על ההרטבה,

כי זו היא בעצם הסופרת,

כלומר: אישה מבוגרת הנזכרת בילדותה,

מרים ילן שטקליס אמרה על כתיבה לילדים:

“אם אינו זוכר את ילדותו, אל ייגע בדבר.”

 

מרחק השנים, מאפשר לסופרת שהייתה פעם ילדה,

לאמץ זווית הומוריסטית שעשויה לסייע,

לילדים שנמצאים שם עכשיו, ולמבוגרים שנמצאים על ידם.

ואל תחשבו שזה קל.

ציבורים שלמים לא ייקנו ספר כזה,

למרות שילדים ומבוגרים עוברים שם חוויות דומות.

גם הורים רבים מבין החילוניים לא יעזו לקנות את הספר,

בגלל הטאבו הסמוי.

הייתי עוד קטנה אמנם,

אך כבר לא פעוטה,

בכל זאת לפעמים יצא לי,

פיפי במיטה.

 

כולם אמרו לי: תתאפקי,

כולם אמרו: אל תתפנקי,

כולם אמרו לי: תגדלי,

כולם אמרו לי: תשתדלי,

כאילו שכל זה קורה לי בגללי.

 

ניסיתי לא לישון בכלל,

אבל זה לא עזר.

אם טיפ טיפה עיני עצמתי,

תיכף זה חזר.

 

הופיע שוב אותו חלום,

והצטייר לי מן מקום,

שלולית, בריכה, נהר, או ים,

הפניתי את פניי משם,

כי אם הייתי מביטה,

היה יוצא לי במיטה…

להומור יש כוח למוסס –

מוסכמות, תסכולים, כעסים, עלבונות הקשורים להרטבה.

לא, אין בספר “חלום צהוב” מתכון פשוט להפסקת הרטבה,

אך אותו חלום רטוב,

שחרר בגיבורת הסיפור את היכולת שנחסמה בה,

לבטא עצמה בציור עם צבעי מים,

כאשר הוא היפנה את ההנאה היצרית שלה, מההרטבה במיטה,

לאפיק של היצירתי, של ציור רטוב על דף.

זהו הפן הרציני של הסיפור ההומוריסטי.

“סיפור על טיול של ארנב וחתול“,

מדגים כיצד הומור יכול למנוע ולפתור עימותים.

ארנב הזמין חתול לביתו והגיש לו קערית מלאה גזר.

חתול שטעם גזר אחד, קבע ש“זה אוכל לא מוצלח!”

והארנב זלל את כול הגזר בעצמו.

חתול הזמין את ארנב לביתו,

ודבר דומה התרחש שם.

 

“נעלב החתול, הארנב נעלב,

ניצבו גב אל גב

וזנב אל זנב.

 

לפתע סבב הארנב וקרא:

לא נורא!

אני כבר לא רעב!

 

הרי אכלתי קערית מלאה גזר,

שאני אוהב.

 

סבב אחריו החתול ואמר:

אין דבר! גם אני כבר לא רעב,

הרי אכלתי קערית מלאה שמנת,

שאני אוהב.

פתחו את הדלת ארנב וחתול,

ויצאו יד ביד,

להמשיך בטיול.

הארנב והחתול יכולים להמשיך להיות חברים,

בזכות התפנית ההומוריסטית שעשו.

ארנב ימשיך לאהוב גזר ולתעב שמנת… וחתול ההיפך,

אך זה לא צריך למנוע מהם להיות ידידים.

מפנה הומוריסטי, פותר את הקונפליקט גם בסיפור: “סלט טוב טרי”.

 

סבתא נחמה מנחמת את אורחיה הנאחזים במפריד ביניהם,

בסיוע ההומור,

באמצעותו היא מקרבת אותם ומאפשרת להם לאכול סלט יחד,

או בהשאלה: היא מדגימה לנו:

איך יוצרים בסיס משותף בתוך חברה המורכבת משונים.

אם נשווה בין:

“סיפור על טיול של ארנב וחתול” לסיפור “סלט טוב טרי“,

נראה שני צדדים של אותה מטבע.

הראשון אומר: שחברה חייבת לכבד את השוני בין מרכיביה.

השני אומר: שאם כל פרט לא יוותר על משהו, לא תתקיים חברה.

 

להומור השונה של קטנים וגדולים, יש ביטוי ייחודי גם בסיפור: “שרוק”.

 

הומור הוא הכוח ההופך פרה לפרפרה, בסיפור “פרה פרפרה”.

ברור שבמציאות פרה לא תעוף, אבל בסיפור הומוריסטי, היא כן!

לאחר שהיא מכריזה – שלא תשוב לרפת לעולם.

מגיעה ההמראה ההומוריסטית שלה לשיא.

 

…הפרה הפרפרה,

פרח בר נפלא בחרה,

 

בחמדה אליו ירדה,

ושלחה לשון ורודה.

אבל רגע לפני שמימשה את החלום בהקיץ,

אנחנו כמוה מופתעים מקולות המציאות שמעירים אותה:

 

הי! פרות! צעק רפתן,

בואו! קש! חציר! תלתן!

 

מבולבלת הפרה,

מו מו מו התעוררה,

 

מיהרה אל האבוס,

בכל טוב פרות עמוס,

עד היום שם הפרה,

מעלה גרה גרה,

 

אם ייחתם הסיפור הזה פה, נשאל בצדק:

מה היה בכלל הטעם במסע הזה?

אם שום דבר לא השתנה בחייה?

על-כן באות שתי השורות האחרונות:

ושלא כדרך טבע,

היא מאז רואה גם צבע.

 

המסע הדמיוני – ההומוריסטי שעשתה הפרה, כפרפרה,

לא שינה בתנאי חייה, דבר, אבל בהרגשתה, שינה הכול.

כך פועל ההומור, הוא:

משתמש בצחוק כדי להגיד משהו רציני,

משתמש בפרות כדי לדבר אל ועל אנשים,

משתמש בדמיון כדי להשפיע על המציאות.

בסיפור “יש ים בירושלים“,

התחביב של הילד להיכנס לשלוליות, לא ממש מצא חן, בעיני אימו.

כאשר הוא חוזר ממסע השלוליות החורפי הראשון,

עם המגפיים החדשים – מלאים בוץ,

אמא שואלת בתרעומת: “למה פה רטוב בפנים?”

והוא מגייס את התירוץ התמים שהכין,

ומשיב לה: “אה, אני הזעתי…”

הוא השיב ברצינות, והתשובה התמימה שלו,

מכניסה את אימו באחת אל עולמו והיא כבר לא כועסת,

ואפילו  מספקת לו עוד מאותה הנאה, באמבטיה.

 

 

“ביואש ראש דבש” הילדים מביטים עלינו בהומור,

ואף מגחכים על הנטייה המוגזמת שלנו לגייס סיפוריים חינוכיים

על-מנת לעצב אותם.

לשיא מיוחד ונועז מגיע ההומור ב“ספר האמקקות הגדול”

שם כל אחד מוזמן להמריא ללא מגבלות עם ההומור האישי שלו

ולתרום מייחודו, לכלל.

אנסה לסכם.

הומור בספרות ילדים,

זו דרך המלך להעביר מסרים רציניים,

לא לילדים בלבד.

הומור צומח על קרקע של חסר וצורך למלא אותו.

 

ההומור מציע זווית ראייה חדשה, מפתיעה ומצחיקה.

הומור מפרק חומות בצורות, כאשר הוא עוקף ומגיע מן הכיוון הלא צפוי.

 

הומור טורף את הקלפים.

אין לו מחויבות להבחין:

בין מציאות לדמיון,

בין אמת לשקר,

הוא לא מתחשב בכוחות הטבע, בכללים, בהיגיון.

מה עושה לנו – הומור?

מצחיק.

מקל את המשא – מקל על המסע.

מגמיש את העמדה.

מציע חלופות.

 

מראה לנו – שאיננו לבד.

מחבר בין שונים.

מקהה עימותים.

נותן תקווה.

ביצירה “איך עושים ילדים”, איתה אחתום, מודגם שוב,

שיתוף פעולה בין הומור וספרות ילדים,

להעברת מסרים בבדיחות ובעמקות, בו זמנית.

 

היצירה הספרותית הזאת נולדה מהקשבה סקרנית –

לאלו, שלא טעמו עדיין מעץ הדעת,

וגילו לי, איך הם חשבו שעושים ילדים,

לפני שהתגלו להם עובדות החיים.

איך עושים ילדים?

מי יאמר?

 

מפסלים ילדים

מחימר

 

מגדלים

בגינה

 

מקבלים

מתנה

 

קוטפים

מעצים

 

מוצאים

בביצים

 

מבקשים

מכוכב

 

מגלים

כמו זהב

 

בונים

כמו בתים

 

תופרים

עם חוטים

 

מרכיבים

במפעל

 

מגרילים

במזל

 

קונים

בחנויות

 

אוספים

כמו פטריות

 

בוחרים

בבית יולדות

 

מחכים

לחסידות

 

זוללים

ומשמינים

 

מתקשרים

ומזמינים

 

מבשלים             

בסיר                  

 

ממציאים

כמו שיר             

 

מי יאמר

איך עושים ילדים?

 

אמא ואבא –

 

יודעים!

 

 

ו ה ת ש ו ב ה ?

 

ב  א  ה  ב  ה .