הודו להודו

 

מסע קצר ומרגש לפסטיבל ספרותי בהודו

הבטחתי ומקיימת, לספר על המסע הקצר והנהדר להודו. ככל יכולתי אשתדל לתמצת. ושוב מתנצלת בפני הנרשמים, על דחיית המפגשים בביתי, בעטיו.

נפלה לידי הזדמנות לגמרי לא צפויה, לטוס לעשרה ימים להודו, ארץ שהיא משאת נפש של שנים. הכיצד? הקונסוליה הישראלית בבנגלור התבקשה להציע סופר ישראלי שיגיע כאורח של כבוד לפסטיבל ספרותי גדול בעיר. לפי המלצות שקיבלו בארץ, פנו מהקונסוליה אל כמה סופרים ישראלים (לא רק סופרי ילדים). אף אני קיבלתי, ושלחתי קורות חיים ונבחרתי להיות אורחת הפסטיבל. מלבדי הגיע מחוץ להודו סופר בעל מוניטין מצרפת. היינו אמורים להיות שלושה, אך סופרת שהוזמנה מקנדה לא הצליחה ברגע האחרון להשיג ויזה… קיוויתי שבתי אליאור – המאיירת רבים מספריי ומתגוררת בקנדה – תחבור אלי, אך גם היא נתקלה בבעיית ויזה… אז קפצתי למים ההודיים לגמרי לבדי! בעצם לא לבדי, כי מלאכית נקרתה בדרכי, שמה מלכה אירני. ישראלית החיה בבנגלור נשואה להודי, אימא לתאומים מתוקים שהתאהבתי בהם והם בספריי… אם יש את נפשכם לנסוע להודו ומחפשים יד מכוונת ומדריכה, היא ב’מטייל’ – ‘המלכה של בנגלור’. מיוחדת ומקסימה. ממליצה עליה בכל לב!

פסטיבל הספרים ההודי הינו אירוע גדול המתקיים אחת לשנה, בכל אחת מהערים האלה: דלהי, בומביי, כלכתא ובנגלור, ביוזמת “THE TIMES OF INDIA” העיתון הנפוץ ביותר בשפה האנגלית – שהיא השפה היחידה המשותפת לכל ההודים. (בהודו 22 שפות רשמיות וכ 2000 ניבים ידועים). היה בהחלט מפתיע ומוזר לראות את עצמי ולקרוא עלי פעמיים, בין דפיו.

כאשר הסופרת הקנדית לא הצליחה להגיע, ביקשו-התחננו בהתראה של יום! שאקפוץ לנעליה ואקיים מסטר-קלאס כלומר: כתת-אומן, במלון המפואר בו התאכסנתי, בכל נושא שאבחר. זה היה האירוע שפתח את הפסטיבל. כיוון שאני מנוסה מאוד (בעיקר בעברית) בהפעלת קהל, נעתרתי. הקהל שזימנו היה: מנהלי בתי-ספר, מורים ומורות, וקבוצת בני נוער מקסימים שבחרו להגיע. כיתת האמן תוכננה לשלוש שעות.

בחלק הראשון של כתת האומן, נעזרתי במצגת באנגלית – שהכנתי לפסטיבל שכותרתה (בתרגום לעברית): “אם כל התינוקות טובים, למה יש אנשים רעים?” (שאלה ששמעתי לפני שנים מפי אחייניתי בת החמש). הכותרת הזו סקרנה אנשים, שבעניין רב הקשיבו לדבריי ברוח המקורות שלנו, על מקור הטוב ומקור הרע בעולם. הצד החזותי של המצגת, הורכב כולו מאיורים מתוך ספריי. במהלך המצגת, המחזתי באנגלית כמה מסיפוריי עם אנשים מהקהל, וזה עורר התלהבות רבה. סיימתי את המצגת ב’אני מאמין’ שלי: “אם אנחנו רוצים להציל את אימא-טבע, עלינו להציל קודם את טבע הילד, את טבע האדם”.

בחלק השני של כתת האומן, חילקתי לקהל את ספריי, (הבאתי איתי כ 60), והמשימה שלהם הייתה: להמציא סיפור על-פי האיורים. (ביחידים או בקבוצות קטנות). למעשה התבקשו לחוות את הספר כילדים שלא יודעים עדיין לקרוא. זה התחבר לדברים שאמרתי בהרצאה. ההתנסות הזאת הצליחה מעבר למה שצפיתי. ולי היה עניין מיוחד לשמוע את הסיפורים שהמציאו כאשר הם עלו אחד אחד על הבמה לספר לקהל. כמובן, השלמתי עם הסיפור שלי, בכל אחד מהספרים. בסיום הגענו יחד למסר המשותף לכל הספרים, אותו הדגשתי גם במצגת: “חנוך לנער על-פי דרכו…” (משלי כב’ ו’), ציטטתי גם המשכו של אותו פסוק: “…גם כי יזקין לא יסור ממנה”. שבו מובטחת תוצאה נהדרת לחונכים ברוח הזאת, והוספתי שלדעתי, זהו מקור הטוב בעולם!

המצגת והסיפורים זכו לשבחים רבים, בכתת האומן שלי, כמו גם בפסטיבל. (כבר קיבלתי יחד עם אליאור – הזמנה לפסטיבל שיתקיים עוד חצי שנה בדלהי). רבים באו לשוחח, לשאול, להצטלם ולמרבה ההפתעה היו גם הודים שרכשו מספריי… בעברית… עם חתימה ועם הסבר קצר על תוכנם.

לחוויה לא פחות מרגשת זכיתי בהמשך לפסטיבל. מנהלת בית-ספר לילדים עם צרכים מיוחדים שנכחה בכתת האומן שלי, ביקשה שאבוא לבקר בבית-ספרה. כמורה לחינוך מיוחד כמובן נעניתי. בדרך הארוכה (בתנועה הפקוקה) לבית ספרה, שמעתי את הסיפור המרגש ורב ההשראה הבא, על האופן בו נוסד בית הספר הגדול ורב היוקרה, אשר בית הספר המיוחד שהיא מנהלת, הוא חלק ממנו. (סיפור עצוב ועצום – שראוי להיכתב בספר).

אם ואב, הורים לבת אחת ושני בנים, חיו בכפר. יום אחד, לאחר גשמים כבדים, יצאו שני הבנים: בן תשע ובן אחת-עשרה, לטייל עם כלבם. הכלב קפץ במשובה אל מקווה המים הגדול שנוצר בסביבה. הבן הצעיר, שלא ראה אף פעם את כלבו שוחה, חשש שהוא בסכנת טביעה ונכנס למים כדי להצילו. כיוון שהילד לא ידע לשחות, הוא החל לטבוע, אחיו נחלץ לסייע לו, ואף הוא החל לטבוע. הכלב יצא מן המים ומיהר לבית המשפחה ביללות כדי להזעיק עזרה. האם הבינה שמשהו קרה לבנים, אך עד שהגיעה כבר היה מאוחר מדי…

כעבור כמה שנים עברו האב האם ובתם שנותרה לעיר הגדולה בנגלור. במהלך היום כשהאב עבד, והבת למדה, התהלכה האם הכאובה ברחובות. במיוחד נגעו לליבה ילדי הרחוב הבודדים. יום אחד החליטה לאמץ אחד מהם, נתנה לו מזון ומיטה ושכנעה מנהל בית-ספר טוב לב לאפשר לו להגיע ללמוד. לאט, לאט, אספה עוד ועוד ילדים מן הרחוב והחליטה לפתוח פנימייה עבורם, בעזרת תרומות. בשלב מסוים גמרה אומר לפתוח בית-ספר פרטי (נוצרי), בו התלמידים בעלי היכולת ישלמו גם עבור מעוטי היכולת. בבית הספר שהקימה לפני 53 שנים, אליו נסעתי עתה, לומדים כעת כ 4000 תלמידים! עובדים בו קרוב ל 600 אנשי צוות. מנהל בית הספר הוא אחד מהילדים שנאספו מהרחוב. ומנהל כל הקומפלקס: הפנימיה, בית-הספר הרגיל ובית הספר המיוחד (על הביקור בו אולי אכתוב בנפרד) הוא בן בתה של המייסדת, כלומר, הנכד שלה. איש מרשים ביותר שקיבל אותי בחום, ובתום הפגישה שריגשה את שנינו, ביוזמתו העמיד לרשותי את הרכב שלו עם נהג ליומיים האחרונים בהודו – המלווה והמדריכה שלי הייתה כפי שסיפרתי, ה’מלכה של בנגלור’. אתה ובעזרתה תאמתי פגישות עם כמה מוציאים לאור, (סיפור מרתק נפרד) ביקרנו בחנויות ספרים – ואי אפשר בלי, גם קניתי כמה שמלות הודיות יפות… פגשתי בעיקר את הודו של הספרים, הסופרים, המשכילים. עדיין לא ראיתי את הודו שעליה מספרים… מצפה כבר לנסיעה הבאה להודו.