בת קיבוץ

מאה שנה לתנועה הקיבוצית

מיריק שניר

בבית גבריאל

 

הרצאתי בת קיבוץ, באה ממקום אישי מאוד,

ואינה מתיימרת לייצג בני קיבוץ אחרים,

עם זאת אני מאמינה ומקווה שאתן בה ביטוי,

לחוויות, רגשות ודעות שאינם נחלתי בלבד.

מרים רות ז”ל היא הסופרת אליה נהגתי להביא את ביכורי יצירתי.

אהבתי לראות את פניה מקשיבה לכתב יד חדש,

ולהאזין לנגינת קולה המיוחד, כשהיא קוראת לי משלה.

 

בכל אחת מפגישותינו היינו שלושה בחדר.

האדם השלישי, לא היה שם אף פעם בגופו,

אך נוכחותו הייתה ברורה ומוחשית מאוד.

זה היה מרדכי סגל, סבי, אומן חינוך דגול,

מרים דברה עליו בעיניים מוארות ומאירות,

הוא היה עבורה מורה-דרך וידיד-נפש.

הנה קטעים ממה שכתבה מרים רות בחוברת לזכרו:

“סגל הזמין אותי לספר על עבודתי בגן,

בפני המחזור הראשון של סמינר הקיבוצים.

הוא ישב מולי בשורה השלישית, בין התלמידות. דיברתי אליו,

הוא הקשיב וחייך וזה עזר לי לתפוש אומץ ולהגיד את דבריי.

בסיום, ניגש אלי, לחץ את ידי ואמר:

“עוד נמשיך להיפגש, עוד נמשיך לשוחח…”

“…אכן התחילה שרשרת ארוכה של שיחות בינינו…

הפגישות האלה לימדו אותי יותר מהרצאות ומאוניברסיטאות.

למדתי מסגל את הדרך הסוקראטית, של שאלות ותשובות –

כל תשובה עוררה שאלה חדשה…”

“…רק איש חזון כמו סגל, היה יכול להגשים את הדרך המפותלת

מהדירה הקטנה, שקומץ אנשים לומדים וחיים בה…

עד לסמינר אורנים ולסמינר הקיבוצים של היום, בתל-אביב.”

סוף ציטוט.

מרים ואני המשכנו לשתף את סגל בפגישותינו,

גם לאחר שהלך לעולמו.

על כן, גם לפגישה הזאת עם מרים,

אשר מתקיימת כה סמוך לביתה, בכינוס המחנכים המכובד הזה,

ביום ההולדת הגדול והעגול של מרים ושל התנועה הקיבוצית,

החלטתי להביא איתי את האדם השלישי שנכח בכל פגישותינו,

את סבי מרדכי סגל,

וליחד את השעה הבאה לגישה החינוכית שנקראת על שמו:

“שיטת סגל”.

אני משוכנעת שמרים הייתה מברכת על הצירוף הזה.

ברוח “שיטת סגל”,

אשר נלמדה בסמינרים למורים וגננות שהקים וניהל,

חונכו רבים מן היושבים באולם, או הוריהם והסבים שלהם,

בתוכם גם אני.

ככל שאני מעמיקה בכתביו, אני מגלה,

עד כמה הרעיונות החינוכיים שהאמין בהם,

היו המציאות של ילדותנו,

ועד כמה אימצתי אותם, בלי דעת, כמחנכת וכאם,

והכי מפתיע אותי להיווכח, עד כמה הם נוכחים בסיפוריי.

בחרתי שמונה סיפורים – שנכתבו בהשראת זיכרונות ילדותי,

מתוכם שלושה, שלא ראו אור עדיין.

אספר אותם פה, ממש כפי שנהגתי לעשות בפגישותיי עם מרים,

ומפני שסיפור זו דרך נפלאה, להמחיש ולהוריש רעיון חינוכי.

ביניהם אצטט אמירות ילדים,

כי ממרים רות למדתי, להקשיב להן ברגישות.

במבוא לספר שהוצאנו לאור יחד: “לשונות קטנים”,

כתבנו שההקשבה הבלתי נלאית לתקשורת ולתקצורת,

שמתקיימת בין ילדים לבין מבוגרים,

היא תהליך הכשרה מצוין למחנכים,

ומקור השראה אין סופי לכתיבה עבור ילדים.

את הספר “לשונות קטנים”, הוצאתי לאור מחדש,

במהדורה המוקדשת לזכרה של מרים.

אז בואו נעשה הכרה עם סגל,

ועם השיטה החינוכית שנקראת על שמו.

מרדכי סגל נולד ב 1903 בעיירה היהודית אורינין, שבאוקריינה.

את זרעי השכלתו היהודית הרחבה נטע בו אביו, מינקות.

כל כך הצליח הבן בתלמודו,

עד שיומו הראשון בחדר, היה גם יומו האחרון בו:

“הרי זה כבר יודע את כל התורה!” קרא הרבי,

והחזיר את הילד אחר כבוד לאביו.

בעוד האב מתלבט מה לעשות בילד,

מיהרו אחיו הגדולים והעבירו אותן ל“חדר מתוקן”,

שהיה בי”ס יהודי מודרני, ברוח הזמן.

בנעוריו – יחד עם אחיו הבוגר ברל, קיבצו ילדים יתומים,

שהוריהם נרצחו בפרעות, דאגו להם לקורת גג ולימדו אותם.

כאשר משפחתו היגרה לעולם החדש – לאמריקה,

למד שם את תיאוריות החינוך המודרניות,

ובשנת 1926 עלה לארץ עם יטה אשתו, כשאמי כבר ברחמה.

את שבע השנים הראשונות,

עשה זוג הטבעונים – בגן הירק של כפר גלעדי,

אז הוחלט באסיפה שסגל יהיה המורה של קבוצת בוגרי הגן,

ובתוכם בתו, רחל, שהיא אמי הורתי.

סגל הסכים, בתנאי שיצא לשנת הכשרה בתל אביב אצל מרגולין,

חלוץ ההוראה האגדי, אצלו השתלמה גם מרים רות.

מרגולין היה ידען עצום, בין השאר בטבע של ארץ ישראל,

הוא טיפח בתלמידיו ובמורים שהשתלמו אצלו את הסקרנות,

כדי שהם כמורים, יעודדו בתלמידיהם את החקרנות הטבעית,

וייצרו אוירה ומרחב, של חיפוש וגילוי סודות-הטבע

ולא של שינון, בחינות ותעודות.

מרגולין הכיר היטב, לא רק את טבע הארץ,

אלא גם את טבע הילד ואת טבע המחנך,

על כן הצליח לעורר בחניכיו, קטנים כגדולים, את אהבת הלמידה.

בשבע השנים, בהן שימש סגל מורה-מחנך בכפר גלעדי,

החלה לרקום עור וגידים “שיטת סגל”,

וביוזמתו, יחד עם ועדת החינוך של הקיבוצים,

נפתח הקורס הראשון למורים וגננות,

זה היה בשנת 1939 – שנת לידתו של “סמינר הקיבוצים”.

 

“שיטת סגל” שהחלה להילמד,

עם הקמת הסמינר בת”א ואחר כך ב”אורנים”,

עיצבה דורות של בני משק, הורים ומורים,

והיה לה חלק משמעותי, בקביעת אופיה של החצר הקיבוצית.

זוהי גישה שלא רק חסידיה, גם מתנגדיה, למדו אותה והושפעו ממנה.

בחרתי לספר בכינוס הזה על “שיטת סגל”,

לא כדי להלל את העבר, או לבקר אותו,

אלא משום שבעיניי, זו גישה חינוכית – שלא נס ליחה.

גישה המעוגנת במקורות שלנו, ובו בזמן פתוחה וחדשנית,

גישה, שיש בכוחה להעצים את העוסקים בחינוך, ואת חניכיהם,

בכל גיל, זמן ומקום.

בשנים האחרונות פרופ’ יובל דרור וד”ר אייל כפכפי, הוציאו לאור: ספרי מחקר העוסקים בסגל ושיטתו.

בזכותם נחשפתי למובאות מרתקות מנאומיו ומכתביו,

ולעדויות מפי תלמידיו, אומני החינוך שטיפח,

אשר למרים רות, היה מעמד מיוחד ביניהם.

לאחרונה גם הוצפנו בספרים, סרטים ועדויות אישיות,

המתארים את החינוך המשותף, בקיבוץ של פעם,

מפי מי שנולדו וחונכו בו.

רובם מעלים חוויות קשות שנצרבו בזיכרון האישי.

ברור שהעבר אינו נקי מבעיות ומטעויות, ואין לקדש אותו,

אך הנטייה לבחון מה שהיה אז מתוך המציאות של היום,

עלולה לבלבל.

קצב השינויים המואץ, במאה השנים האחרונות,

בעולם, בארץ ובקיבוץ,

הרחיק אותנו ת”ק פרסה מעולמם של הדורות המייסדים.

מן הראוי להיזכר ולהזכיר שהקיבוץ בראשיתו

היה חברה חלוצית, המגויסת למשימות לאומיות.

רבים מן המבוגרים, וביניהם האימהות והאבות,

היו עסוקים יומם ולילה בהקמת מדינה ובמלחמה על קיומה,

כשחלקם משלמים בחייהם.

סבתי שהייתה אדם רגיש ומסור,

השאירה ילד בן חמש, ויצאה לשליחות בת שנתיים באירופה,

כדי לטפל בניצולי השואה.

היחידה המשפחתית החלוצית,

לא הייתה פנויה ולא הייתה בנויה להתמסר לילדים.

כפי שנכתב בשיר אתו הרדימו אותנו:

“למה זה יחרוש בלילה ואותי לא יישן,

אדמתי, בני, אין פנאי לה, נומה בן נומה בן”.

בתקופה הסוערת של עיצוב החברה הקיבוצית:

מציאות החיים הכתיבה את אופן הטיפול בילדים,

לא פחות מרעיונות החינוך הנאורים.

אייל כפכפי, בספרה על “שיטת סגל” כותבת:

ההורים בכפר גלעדי –הסכימו ללינה המשותפת

בעיקר בגלל חוסר התנאים.

היא מצטטת את ראובן פורת וגדעון לוין שכתבו:

“הלינה בבית האבן המסודר לילדים,

הייתה כמעט בבחינת דבר המובן מאליו בקיבוצים,

בשנים שבהן ההורים גרו באוהלים או צריפים,

או בחדר קטן יחד עם שותפים, בתנאי תזונה ואקלים קשים, שחייבו חיי ילדים בבתים נפרדים ובתנאים משופרים”.

והיו סיבות נוספות שהכריעו לטובת לינה משותפת:

כמו: הצורך לרכז את הילדים בבית מוגן יחסית בשל המצב הבטחוני.

הקליטה המסיבית של ילדים יתומים אחרי השואה,

וגם השיעור הגבוה של פרידת משפחות,

בעשרות השנים הראשונות של הקיבוץ,

אשר השפיע לרעה על היציבות הנפשית של הילדים,

ודחף לפתרון חינוכי קולקטיבי.

בתוך האילוצים האלה ונוספים,

בחר סגל לראות בחינוך הקיבוצי – המשותף,

לא ברירת מחדל,

אלא, הזדמנות נדירה להתמודד עם חוליי התרבות המודרנית,

אשר פרקה ופוררה את החמולה המסורתית,

ופגעה קשות גם במשפחה הגרעינית.

ככה כתב סגל: “לא אנחנו רוקנו את המשפחה,

אולם אנחנו באים להקים מסגרת חינוך… שתמלא את הריקנות.”

בעקבות המחנך דיואי, אותו העריך מאוד, האמין סגל:

ש“החברה, היא אם היחיד”.

הוא העניק לחברה הקיבוצית משקל רב במעשה החינוכי,

לא מתוך זלזול בהורות הביולוגית, או ניסיון לבטלה,

אלא כדי לתמוך במשפחה הקיבוצית ולשפר אותה.

את בית הילדים ואת חברת הילדים:

הלומדת, עובדת, חיה, מבלה וחוגגת,

הוא עיצב באופן כזה שיהיו דומים בהווייתם ככל האפשר,

למשפחה המורחבת מן העבר.

סגל שם במרכז תורתו החינוכית את הבית הכולל, אשר נועד ליצור לילדים ולהוריהם את התנאים הכי טובים לתהליכי חינוך בריאים.

את האידיאל החינוכי אליו חתר,

ואשר הושפע מן המשפחתיות החמה והקהילה העוטפת,

שזכר מילדותו בעיירה,

מיטיב לבטא דווקא פתגם אינדיאני,

שמרבים לצטט בתקופתנו: “צריך כפר שלם כדי לגדל ילד”.

כשאני נזכרת בכפר שבו גדלתי, בכפר גלעדי של ילדותי,

– המשפט הזה, במידה רבה מאוד מבטא את תחושותיי בו כילדה.

מטרת החינוך המשותף, בעיני סגל,

הייתה להביא לכך שהישוב כולו ייקח אחריות מלאה על כל ילד.

כדי להבין באיזו מציאות חינוכית גיבש והפיץ סגל את תורתו,

נציץ אל בית התינוקות הקיבוצי של טרום “שיטת סגל”.

 

ד”ר נסאו, רופא הילדים המפורסם,

שהמטפלות של הקיבוצים השתלמו אצלו בבית החולים בעפולה,

אמר: “האויב מספר אחד של הילד זה האימא שלו”.

כן, זהו ציטוט מפיו, ו“הניקיון חיוני יותר מאהבת אם”.

 

השילוב הקשה שהתקיים בחצר הקיבוצית:

של העדר דור סבים בוגר ומנוסה שידריך את ההורים הטריים,

יחד עם סביבה פיזית רבת סכנות לילדים,

המאיימת גם במחלות קטלניות,

הפך את אנשי הרפואה

לאורים ותומים של גידול התינוקות והפעוטות.

ד”ר נסאו גם הנחה להניק לפי השעון, אחת לחמש שעות!

ולא לפי מצב הילד ומחאותיו.

אמי, אשר ילדה וגידלה תינוקות רבים,

סיפרה לי, שעד היום יש לה חלום חוזר,

על תינוק ששכחה באיזה מקום, ואינה מוצאת אותו,

אך יודעת שהוא מחכה לה שתבוא להניק אותו.

היא גם לא שוכחת איך כפעוטה,

ניקרה במוחה הקטן השאלה:

היכן נמצאים הוריה, בלילה כשהיא בוכה וקוראת להם?

כשגדלה שמעה מהם, שבאותה עת היו מתחת לחלונה,

בוכים איתה.

על הרקע הזה, אספר את סיפורי הראשון,

המבוסס על אירוע לא קל מילדותי.

החוויה האמיתית שנחקקה בזכרוני, יחד עם עיבודה הסיפרותי,

נותנים ביטוי לסוגית ההנקה, שאיזכרתי,

ולריחוק הלא טבעי בין ילדים והורים.

(לספר “הסיחה הנסיכה”)

 

הרגישות לגבי ההנקה יחד עם הגעגוע לאם הרחוקה,

אשר באים לידי ביטוי בסיפור “הסיחה הנסיכה”,

הושפעו כנראה ממה שחוותה סבתי, כאם צעירה בקיבוץ המתהווה,

וממה שחוותה אמי, כילדה וכאם דור אחריה,

ומן הילדות והאימהות שלי בקיבוץ,

הם בוודאי השפיעו גם על ילדיי, ילידי הקיבוץ,

וכבר על ילדיהם, נכדיי.

לא בכדי, אימהות והנקה הפכו לסוגיות מרכזיות בחיי.

כמה התמוגגתי כאשר אחד מילדיי, בגיל שנתיים וחצי

בא בשיא הטבעיות וביקש: “אמא תקלפי לי ציצי.”

שנים הרצתי והטפתי בנושא הנקה, עיסוי תינוקות ועוד.

בתי הבכורה אחיעד, היא יועצת הנקה בכירה בבית חולים גדול.

ומניחה שהנטייה שלי ושל ילדיי,

לחיות כחמולה סבים, בנים ונכדים בחצר אחת, נובעים משם.

סבי, מרדכי סגל, שהיה רגיש מאוד לצרכי הילד,

כאב וביקר את נוהלי בתי התינוקות והפעוטות באותה עת.

מן הספרים של חוקרי “שיטת סגל”, למדתי, שמייחסים לו,

את המהפכה שחלה בבית התינוקות והפעוטות הקיבוצי:

“את המעבר מהבית הסטרילי והלבן,

שנהג בסובלנות מעטה מאוד כלפי ההורים,

אל בית הגיל הרך, עם הצבעים וציורי האומנות,

בית שחדל להיות בית חולים, ונעשה בית לילדים וגם להוריהם”. 

 

סיפורי הבא המבוסס על זיכרון ילדות שלי מתקופת הגן,

ייקח אותנו אל לב לבה של “שיטת סגל” – אל הגן המעורב.

בגן המעורב על-פי שיטתו,

התחנכו בו זמנית, ילדים – מגיל שלוש עד סוף כתה א’.

סגל דגל במסגרות חינוכיות רב גיליות,

כדי שיהיו דומות ככל האפשר למשפחה.

בת קיבוץ כותבת:

“היו לנו חיים יפים, חיים חבריים, ממש כאחים ואחיות…

התפתחו יחסי חברות נפלאים בין הגדולים לקטנים…

הרגשה של משפחה גדולה.”

 

הגן המעורב כלל בד”כ חמישה חדרי שינה, צבועים בצבעי שמן,

שבכל אחד מהם גרו ארבעה ילדים.

הוא נועד לתפקד כמרכז החיים למשפחות של הילדים,

התקיימו בו פעולות חינוכיות, תרבותיות,

פעילויות יצירה ויצור, מלאכה ובישול, אומנות ומשחק…

באומרו “משחק” התכוון סגל, למשחק הספונטאני של ילדים,

על קיר הספריה באורנים תלוי הציטוט הבא מתוך כתביו:

“מבחינה רוחנית הילד ניזון וחי ממשחקו –

כשם שגופו חי ממזונותיו”.

מרגולין, הנחה מחנכים כבר בשנות השלושים:

“מוטב שהילדים בגן ישחקו בגרוטאות מן הנגרייה והמסגרייה ולא בצעצועים קנויים”.

סגל שעודד את

סגל כינה את המחנך המשחק עם הילדים: “בעל הגזר”,

ואת המחנך המחמיר עם הילדים: “בעל המקל”,

שניהם לדבריו אינם סומכים על כך,

שתכני הלמידה כשלעצמם יעניינו את הילדים ויניעו אותם.

סגל שהפך מגנן-ירקן למחנך,

ייחס חשיבות גדולה לגינת הירק ככלי חינוכי.

הוא המליץ על גינה, לא גדולה מדי,

כזאת שאפשר להוציא ממנה את הירקות ישר אל השולחן

וללעוס ברעבתנות.

ממש כפי מה שקורה בסיפור “עוגת גזר”

המתעד באופן די מדויק חוויה אחת מילדותי בגן המעורב.

מצגת 2 (לספר: עוגת גזר.)

 

מרגש ומפליא אותי להיווכח, שגן הילדים שבסיפור שלי,

התנהל ברוח הדברים הבאים שכתב סגל על הגן המעורב:

“הגן הוא בימת הפעילות העצמית של הילד,

והגננת היא רק הבמאי, ולא השחקנית הראשית.”

“עוגת גזר” מנציח את עוז הרוח החינוכי,

של אותה גננת ושל “שיטת סגל”.

שעודדה מחנכים, לאפשר ולהרשות לחניכים שלהם

להתנסות בכישלון ידוע מראש,

כשלב וכחלק חשוב מתהליך הלמידה.

סגל טען ש“הדרך של בית הספר אינה נכונה.

על הילד: לשגות וללמוד, לבדוק ולבחון,

ואסור שיקבל מזון לעוס.”

 

על-פי “שיטת סגל”, כתה א’ לא הייתה יוצאת מן הגן,

היא הייתה חלק ממנו.

לכן הוא נקרא גן מעורב, היו בו ילדים מגיל שלוש עד שבע.

רכישת הקריאה והכתיבה,

הייתה נעשית בקצב אישי מתוך ההתעניינות והצרכים של כל ילד.

לגינה, לדוגמא,

הילדים הכינו שלטים עם שמות הצמחים שנזרעו ותאריך הזריעה,

ויצרו לוחות יבולים.

הגננת חיה אפל ממעוז-חיים אמרה:

“ההתייחסות לפעילות הכתיבה והקריאה זהה להתייחסות,

לכל פעילות אחרת בגן: כיור, ציור, משחק, הכול חופשי ויצירתי.

הגננת תבוא לעזרת הילד, בקריאה, או כתיבה, כאשר יבקש ממנה”.

וסגל כתב:

“הילד יתחיל בקריאה וכתיבה כשיחפוץ. אל תעירו ואל תעוררו”.

ובמקום אחר כתב:

“אם הגן ירצה לרכז את הילד באותיות המתות

ולא ללמד אותו את העולם כולו, זה יהיה רע”.

הוא יצא נגד האלפונים ונגד התרגול היבש

המנותק מן המציאות של הילד.

ילדי הגן המעורב שפעל ב“שיטת סגל”

גילו בהדרגה, שכתיבה וקריאה עוזרות להם:

בארגון, בתקשורת, ביכולת לזכור עובדות, לעקוב אחר תהליכים, להסיק מסקנות, ללמוד מניסיונם של אחרים ועוד.

תפקיד הגננת בגן המעורב היה:

לחזק בילדים את ההנעה הטבעית לרכוש קריאה וכתיבה.

אפשר לסכם חלק זה ולומר

ש“שיטת סגל” התייחסה לקריאה ולכתיבה –

כאמצעי להשיג מטרות חשובות – בחיים,

ולא כמטרה בפני עצמה…

זו גישה אוריינית שאני מאמינה בה בכל לבי (ומנסה להפיצה בדרכי).

אזכור הסיפור של קיפניס על סבא אליעזר,

בתוך הסיפור – “עוגת גזר”,

יכול להעיד על מקומה של ספרות הילדים,

בהווי הגן של ילדותי, ולשקף את יחסו של סגל,

לספרות ילדים, לספרים ולסופרים.

כך הנחה סגל גננות לגבי תרבות הספר בגן:

“אין מניחים ספר סתם על הכיסא ואין הופכים ספר על פניו.

ספר שנפל על הרצפה מרימים אותו בנשיקה,

אין יושבים על ספר ואין שמים עליו שום חפץ.

אחד מחדרי המיטות, יוקדש לאצטבת ספרים,

עם כמה כסאות וצורת התנהגות שקטה.

הספרים יעטפו רק במעטפה שקופה,

על מנת שלא יאבדו את צביונם.

 

במדף עליון יהיו הספרים שהמבוגרים קוראים מהם לילדים,

ילקוט הסיפורים מן המקרא ואגדות התלמוד,

סיפורי חסידים, ושאר סיפורי עם-ישראל,

ספר ביאליק, והמשוררים, שאול טשרנחובסקי, קדיה מולודובסקי,

זלמן שניאור, ומשוררים וסופרים מעטים אחרים.

 

אגדות העמים שיש בהן אכזריות כגון: “הנזל וגרטל”

לא יעברו את סף הגן.

את יתר הספרים המופיעים יש לברור בקפדנות.

אין לצפות שהילדים ידעו לברור בין הזול והצעקני,

לבין המשובח”.

ועוד אמר: “רוב הספרות תהיה יהודית,

כי בגן הילדים צריכים הילדים להכיר את ספרותם הלאומית,

ורק מעט ספרות מופת תוגש, מתורגמת”.

סגל עודד את מרים רות,

כאשר בהמשך טבעי לעבודתה כגננת ולמשנה החינוכית שגיבשה,

נהייתה לסופרת משובחת.

בספרייה שבביתו ראיתי את ספריה, עם הקדשה אישית.

אך לצד הכבוד הרב שרחש לספרים ולסופרים,

חשוב לציין, שסגל, אשר דגל בלימוד ישיר מן הסביבה,

גם הזהיר נגד הסתמכות יתר על ספרים בחינוך.

הוא התנגד לשעבד אליהם את הילדות.

כך הסביר סגל את השקפתו, בשפתו הספרותית:

“הילד, אם הוא בעל נפש –

סכנה שישא עיניו אל העבים, ורגליו יינגפו בסלעי החיים.

אם פחדן הוא – סכנה שיברח אל הספרים…

אם עצלן הוא – סכנה שישב בכורסה ויעיין…

אם גנדרן הוא – סכנה שיתהדר בספרים שקרא…

אם שקדן הוא – סכנה שיהא חמור נושא ספרים…”

הסיפור הבא מהווי הגן הקיבוצי – אשר חוויתי כחניכה וכמחנכת –

יעזור לי להרחיב את היריעה.

 (לקרוא “ההלצה עם הביצה”)

לא מעט סיפורי זיכרונות של בני קיבוץ –

מתארים מטפלות וגננות שהכריחו את הילדים לאכול.

סגל התנגד בתוקף למנהגים הללו ותבע “חירות גמורה באכילה”.

בחדר האוכל של הגן,

הייתה תלויה רשימת הביצים הקשות והרכות,

לפי מה שכל ילד אוהב.

מעשה שסימל את ההקפדה שלו לעודד כל ילד לפתח את ייחודו.

בעקבות השאלה של הפעוט נמרוד, על מקור הביצה:

“איך היא הגיעה מהלול אל הגביע?”

יכלה הגננת לעשות לילדים שיעור סדור בנושא.

אך היא העדיפה לצאת איתם וללמוד על כך ממקור ראשון –

תרתי משמע.

מרגולין אמר:

“כשילד שואל על ביצי קרפדה, מה זה? מוטב לא להשיב לו,

אלא להציע שיטול מהם בתוך צנצנת ויצפה בבית.

זאת חידה יפה”.

סגל כתב: “אין להעמיס על הילד ידע שהוא אינו מעוניין בו”.

הוא התנגד ללמד על פי נושאים, סגל היה אבי שיטת התהליכים,

למידת החיים לדעתו, לא תיתכן ללא ממד הזמן,

ללא מעקב אחר תהליך.

אי אפשר לעצור את החיים,

כדי ללמוד אותם באופן מלאכותי, נושא אחר נושא.

כך הוא כתב:

“העולם הוא מהלך וזרימה, ותבניות העולם משתנות,

פושטות צורה ולובשות צורה… חיות, צומחות ונובלות,

נולדות, מולידות ומתות”.

סגל דגל בהצמדה של החינוך אל החיים,

ואל התהליכים המתרחשים בהם.

זה בא לידי ביטוי:

בלימוד פתוח המלווה בעבודה, בתכנון ובמחקר בסביבה הקרובה,

לעיתים לטווח של שנה ואף יותר.

עם זאת חשוב לציין שבסמינרים שסגל הקים וניהל,

הוא נתן קתדרות ומקום של כבוד גם למחנכים שחלקו עליו.

סגל האמין בכל מאודו במשפט הענק מן המקורות:

“חנוך לנער על-פי דרכו” ויישם אותו בדרכו,

הוא דגל במערך חינוכי המתחשב:

באופיו, בצרכיו, בכישרונותיו, בגילו ובהתפתחותו של כל ילד.

אך הוא לא התכוון שהילד יורשה לעשות ככל העולה על רוחו,

כמו שסבורים כמה מפרשים של המשפט הזה,

הסביבה הלימודית והחינוכית הנחוצה לילדים על-פי סגל כוללת:

סדר יום ברור, כללים מוכרים, ומרחבי פעילות מוגדרים.

בספר “כשתילי זיתים” על “שיטת סגל” כתוב כך:

“מרים רות, הגננת שהייתה שותפה לדעותיו של סגל,

ואחת המחנכות הבולטות בתנועה הקיבוצית,

הודתה שיש גננות המתרגמות את עקרונות החינוך הפתוח

לחופש מוחלט, ולאי עשייה מצידן,

ולמעשה “מפגרות” אחר התפתחות הילד”.

 

מרים אמרה:

“הילדים העניים בחוויות מעשירות, עניים גם במושגים”.

 

היא התנגדה ללמידה המתבצעת באופן פורמאלי,

ועודדה תהליך גילוי וחוויה המתאים להתפתחותו של כל ילד.

מרים חלקה נמרצות –

על מי שניסו להחדיר את הלמידה הפורמלית לגן.

ופסקה ש“אין לשעבד את תכני הגן למטרות בית הספר”.

הסיפור הבא שאספר, אף הוא נולד מחוויה אוטנטית מן הגן שלי,

סיפור על יצירה ויצר. על אומנות הילד ועל הרטבה במיטה.

 

במחקר של אייל כפכפי קראתי:

“סגל ביקש לבנות את בתי הילדים הרכים,

בין שכונות החברים, כדי להפחית את ההרטבה בלילות.

הוא היטיב לדעת כי היא נגרמת במקרים רבים

בגלל הריחוק מן ההורים”.

ב“לשונות קטנים” מסופר על ילד שעשה פיפי במיטה.

שאלו אותו, “איך זה קרה?”

הוא השיב: “אני באמת לא יודע איך, הרי אין לי חור במכנסיים”.

 

ממרים למדנו, שכאשר אמירות ילדים כאלה רק מצחיקות אותנו,

אנו מאבדים את ההזדמנות ללמוד, מה ואיך ילדים חושבים.

בסיפור “חלום צהוב”, כמו גם בחלום האמיתי שלי שממנו הוא יצא,

וכמו בתיאוריה של סגל ואחרים,

תהליך הגמילה מהרטבה,

קשור ותלוי ביכולת של הילד להחליף,

הנאה גופנית, בהנאה רוחנית, יצר ביצירה.

סגל טיפח מאוד את המפגש עם אומנות ואת העיסוק ביצירה,

בגן ובבית ספר, וכך כתב:

“מושג היופי אינו עניין מוחלט, כאילו נברא מששת ימי בראשית,

אלא מושג מתגבש; יופי זו איכות של התנסות”.

 

הוא הדגיש את הצורך שאל הגן יובא תמיד ממיטב האומנות.

 

סגל התייחס לאומנות הילד, כאל אומנות בפני עצמה.

בגנים שפעלו על-פי שיטתו, הפסיקו ללמד ילדים איך לצייר.

לדבריו, על המחנכים לטפח בכל ילד שלוש מהויות:

של אומן, של חוקר מדע, ושל איש המעשה.

לעצב אדם שלם: יוצר, סקרן ומיומן.

הסיפור הבא, מתעד את הטראומה הגדולה ביותר שהייתה לי,

בלינה המשותפת, ואשר התרחשה דווקא בלילה היחיד בו נלקחתי לישון בחדר ההורים.

הרקע הקיבוצי טושטש בסיפור, כדי לעשותו מתאים לכל ילד באשר הוא.

ההזדהות של ילדים מחוץ למסגרת הקיבוצית עם הסיפור הזה,

מוכיחה שפחדי הלילה לא הומצאו בלינה המשותפת,

הם חלק מן הילדות בכל מקום, זמן וחברה.

אני נוטה לחשוב, שעוצמת הפחדים שילד חווה,

מושפעת מריחוק נפשי מיקיריו, יותר מאשר מריחוק פיזי.

סגל הנחה את המחנכים, בעקבות אריקסון, לבנות בילד:

“בטחון בחסות, ובטחון ביכולת”.

ביטחון בחסות של החברה העוטפת אותו,

וביטחון ביכולת הפנימית האישית שלו.

האב שאומר לילדתו בסיפור, “לילה דוב”, בסך הכול מתבדח,

אך עבור הילדה הבדיחה שלו הופכת לסיוט.

אותו משפט ממש,

יכול להישמע מצחיק באוזני המבוגרים,

ועלול להישמע מפחיד באוזני הילדים.

לספר “לילה דוב”

למען הצדק ההיסטורי וההגינות כלפי אבי, ההורה הנפלא שלי,

עלי לומר שבאותו לילה בלתי נשכח,

אבי האמיתי לא אמר לי: “לילה דוב”,

הוא רק נחר כהוגן, וזה היה מספיק!

את כל השאר הוספתי לסיפור כיד הדמיון והרעיון והיצירה.

 

עם הסיפור הבא,

נצא יחד לשיטוט חווייתי ופה ושם גם מבהיל ומסוכן בחצר הקיבוץ.

כילדת גן, היה לי חלום חוזר,

על פרות הבורחות מהרפת, מתפזרות במשק ומגיעות עד לגן שלנו.

במציאות זה היה קורה לא אחת והפחיד אותי מאוד.

עם זאת, הרפת הייתה אחד המקומות המועדפים עלינו לשיטוט.

חלק מהרפתנים לא קיבלו זאת בברכה, בלשון המעטה.

אפשר לומר, שהגבולות בין עולם הפרות לעולמנו נפרצו כל הזמן –

מצד הפרות ומצידנו הילדים,

ולא פעם, אכן הייתה כרוכה בכך סכנה.

לצד הפחדים, זכורה לי מאותה תקופה, גם משאלת לב אישית גדולה,

לבית קטן, בית למשחק, כמו זה שנמצא כיום בכל חצר וגן-ילדים.

הזמן המתאים והנפלא לאיסוף חוויות ולהגשמת משאלות

היה בשעות הצהריים.

כאם ומחנכת לילדים בקיבוץ, דור אחרי כן,

כאשר הייתי נזכרת בשיטוטי הצהריים שלנו בחצר המשק,

תמיד שאלתי את עצמי, מיהו המחנך האמיץ שהתיר זאת?

בזכות ההזמנה להרצות בפניכם גיליתי מי הוא.

אייל כפכפי כותבת:

סגל דגל בהפסקה ארוכה באמצע יום הלימודים,

כדי להשתחרר משעות הישיבה בכתה.

כך הוא כתב: בצהריים ינוח הילד מנוחה קצרה לאחר הסעודה

וישוטט לו להנאתו…”

 

סגל שלל את הנוהג שהיה נפוץ לחייב את הילדים לישון בצהריים.

הוא העדיף את השיטוט החופשי של הילדים המביא, לדבריו:

“לקח עז ועשיר יותר”.

הסיפור הזה, שעדיין לא ראה אור, מעיד שהוא צדק.

(לספר – “הבית על גג הפריה”)

יאנוש קורצ’אק שהיה מחלוצי החינוך הדמוקרטי,

ליווה בהתעניינות ובאהדה רבה את התהוותו של החינוך הקיבוצי,

ואף השפיע עליו.

סגל ביקר בבית יתומים של קורצ’אק,

וארח אותו בביקורו בארץ, היה ביניהם קשר הדוק וממושך.

 

באמנת הילד שניסח קורצ’אק,

הוא ציין את שלוש הזכויות הבסיסיות של הילד שעל המחנך לכבד:

זכותו של הילד ליום הזה,

זכותו של הילד להיות מי שהינו.

ו(אל תיבהלו) זכותו של הילד למות.

בזכות השלישית שבאופן טבעי מרתיעה אותנו,

התכוון כנראה קורצ’אק לומר,

שעל החונך לכבד את זכות הילד להתנסות חופשית בסביבתו,

הגנת יתר עליו עלולה למנוע ממנו חוויית חיות מלאה.

האירוע של הנפילה מן הסוס, האירוע על גג הפריה, וגם הסיפור הבא “יוני והקיקיון”, עוררו בי הרהורים רבים על כך, שהחינוך הקיבוצי שחוויתי, כיבד את שלוש הזכויות שציין קורצ’ק,

ובכך, הטעין אותי בשפע צידה לדרך כאדם, כחונכת וכיוצרת.

“יוני והקיקיון”, שאף הוא עדין בכתובים,

מתאר טיול אמיתי, של בני כיתתי, עם אמי שהייתה מורתנו.

בתוך הסיפור על: “יוני והקיקיון”,

יש אזכור לסיפור התנכי על יונה והקיקיון,

וזו הזדמנות טובה לדבר היחס של סגל ומרים לתנ”ך, בגיל הרך.

 

שניהם ראו במקרא את “האם הספרותית של הילד היהודי”.

בספר המחקר על “שיטת סגל” נכתב כך:

“המחנכת מרים רות, שעסקה במיוחד בספרות ילדים,

פעלה בתחום זה בסמינר הקיבוצים, במגמה משותפת עם סגל.

 

הם הניחו ש’כל ילד הזוכה לחוויות ילדות מושרשות בתרבות עמו, בהיותו אדם מבוגר יישא אותם כזיכרונות חווייתיים.

כשם שאין אדם יכול לקשור קשר אל העולם הסובב

בלי האמון הראשוני באם,

כך, אם לא יקרבו אותו בתחילה אל מסורת העם,

הוא יתקשה בעתיד למצוא את היחס העמוק לתרבותו…”

 

גננת אחת סיפרה בהתרגשות ובפרטי פרטים לילדי הגן שלה

על בריאת העולם, כשסיימה, שאל אחד מהם:

“את גם היית שם?”

 

שאלתו מצחיקה אותנו,

אבל היא יכולה לא פחות מכך, ללמד אותנו,

מה ילדים מחמיצים כאשר איננו מפגישים אותם, עם סיפורי העם שלנו, בגיל בו נפשם פתוחה להתרגש ולשמר אותם כחוויית חיים מעצבת.

סגל עיבד והוציא לאור את סיפורי המקרא עבור ילדים צעירים,

והיו שטענו כנגדו, שהוציא מהם את אלוהים.

הוא הסביר: “בתקופת הגלות הארוכה,

נארזו סיפורי העם שלנו באריזות דתיות.

והיה צורך לחלץ אותם מחרצובות אלה,

כדי להגיש אותם כמזון ספרותי גם לילדים בחברה חילונית”.

 

סגל שמר בעיבודו, על השפה התנכית וסבר:

“הילדים הצעירים ביותר בגן,

גם אם לא יבינו את מלוא המשמעות של המילים התנכיות

יקלטו ויזכרו את נגינתן”.

 

ילד רך סיפר להוריו בהתרגשות:

“הגננת סיפרה לנו היום –

איך אלוהים בלע את השמים ואת הארץ.”

 

הבוגרים עקבו ביתר הצלחה אחר העלילות,

שפת המקרא העשירה נספגה באוצר המילים שלהם,

וסיפורי התנ”ך נשמרו בליבם הרך באהבה.

אייל כפכפי, מקיבוץ “מעוז חיים”, שהיה מעוז של “שיטת סגל” כותבת כך:

“מרדכי סגל ומרים רות ורבים ממחנכי הקיבוצים היו משוכנעים, שילדים הגדלים ללא תרבות של עמם, לקויים בביטחונם העצמי, כי הם חסרים את הגרעין התרבותי הראשוני,

שממנו יוכלו להסתעף ולצמוח, מתוך תחושת זהות עצמית בטוחה, לפני פריצתם אל עולם התרבות הכללית”.

 

את סיפורי המקרא,

סיפרו לנו, לא רק בשעורי התנ”ך, ולפני חגים,

אלא בכל הזדמנות שנקרתה. הסיפור “יוני והקיקיון” מדגים זאת.

 

לקרוא “יוני והקיקיון”.

 

אצל מריה מונטסורי, המחנכת האיטלקייה הדגולה,

הילדים למדו להתבונן ולעקוב בסבלנות ובשקט אחר החי והצומח.

ההשפעה של מונטסורי על סגל, הייתה רבה

והיא מהדהדת בטיול שעשינו, עם המורה שלנו רחל, 

בת, וחניכה של סגל.

על-פי סגל, תפקיד המחנך, הוא לא להפריע לילד להתפתח,

או כפי שהוא המשיל:

“לא לעקם את הצמיחה, שמטבעה שואפת למעלה”.

 

הטיול היה במרכז “שיטת סגל”. וכך הוא אמר:

“על ילדים צעירים לפתוח בלמידה של סביבתם הקרובה”.

 

מערכת הטיולים שהוא הציע בגן ובשנים הראשונות של בית הספר,

התבססה על מספר פינות שבודקים אותן בכל חודש,

כדי לראות – מה השתנה בהן על פי עונות השנה.

“הטיולים” הוא הנחה:

“יתרחבו, מהכרות עם הקרוב ביותר, ועד למרחקים”.

ממש כפי שקורה בסיפור האחרון שאספר “מרים והים”.

בעיצומה של מלחמת השחרור נולדתי, ונקראתי מרים.

בכל שנותיי הראשונות, אכן לא ראיתי ים,

אך יותר מן העובדה הזאת, הושפע סיפורי זה,

מן הגישה החינוכית של סבי ומורי סגל,

עליה למדתי הרבה בפגישות עם שותפתו לדרך, ידידתי ומורתי מרים.

לשניהם מוקדש סיפורי האחרון על ילדה ושמה מרים,

הצועדת ולומדת על עצמה ועל העולם, מעגל אחר מעגל –

בדרכה (תרתי משמע) אל הים.

 

“בכל אשר ילך, בכל אשר יפעל, אין הילד נח מלמידה”.

כתב סגל, והוסיף:

“אין הלמידה הספונטאנית נופלת בערכה מן הלמידה המתוכננת”.

לספר “מרים והים”.

עם המסע של מרים אל הים, הנמשל לתהליך למידה, אסכם

את הגישה החינוכית בה האמינו ואותה יישמו מרדכי סגל ומרים רות:

ואתחבר אליה בדרכי.

 

תהליך של למידה, חייב להתחיל מדבר שמעסיק את הילד,

משאלה שהוא שואל.

למידת אמת מתקיימת רק במסלול ובקצב אישי, ככתוב: “בדרכו”.

ההתנסות והטעות הן חלק חשוב והכרחי בתהליך של למידת אמת.

במקורות שלנו מצאתי: “אין אדם עומד על דבר הלכה,

אלא אם כן נכשל בו תחילה”.

ומה מקומו של המבוגר – המחנך בתהליך הלמידה?

הוא המלווה – הקשוב, הנותן לילד תחושת ביטחון שאינו לבדו,

ובמקביל מעודד אותו להתנסות ולהצליח בעצמו.

לבדי ובעצמי אינן מילים נרדפות, הן מילים הפוכות.

מה שילד עושה לבדו – גורם לו תחושת בדידות,

מה שילד עושה בעצמו – (ולא לבדו) בונה בו תחושת עוצמה.

כדי להבין טוב יותר,

למה חיוני עבור ילד להצליח לעשות דברים בעצמו,

בואו נעשה מה שמרים למדה אותנו, ונקשיב לילד אחד:

“עופר ביקש ללכת בעצמו אל הגן.

אמרה לו אמא: “אני אקח אותך”.

שאל עופר: למה?

השיבה אמא: כי אני אוהבת אותך.

הסביר לה עופר: גם אני אוהב אותי, ורוצה ללכת בעצמי.”

עופר מלמד אותנו על הקשר בין למידה לאהבה.

מה שילד עושה בעצמו, מעצים אותו, בונה בו הערכה עצמית,

שהיא בסיס הכרחי לאהבה עצמית, אשר ממנה צומחת אהבת הזולת.

ככתוב: “ואהבת לרעך כמוך.”

מן המעט שפגשנו את “שיטת סגל”, הערב,

אדגיש לבסוף עניין אחד:

המחנכים בקיבוץ ראו את עצמם מופקדים על חינוך המשפחה כולה.

אמנם, לא בכל מקום ובכל תקופה, זה הוגשם בהצלחה.

אך לנו, שלעיתים כה קרובות מלינים ומצטערים על כך,

שהורות הינה המקצוע היחיד שלא מחייב השתלמות והנחייה,

ומייחלים לשינוי בתחום הזה.

אני מציעה לראות בשיטה הסדורה והנאורה שתיארתי,

אשר סגל ומרים היו דמויות מפתח בעיצובה ובהגשמתה,

מקור השראה ומורה נבוכים, למחנכים בדורנו.

לא, אין צורך לחזור לשם כך ללינה המשותפת,

הנסיבות שדרשו זאת אז, השתנו,

אך ראוי מאוד בעיניי, לבחור בחינוך כמשימה החלוצית,

של התנועה הקיבוצית, במאה השנים הבאות.

קורצ’אק אמר: “לתקן את העולם, פירושו לתקן את החינוך”.

אני רואה בקיבוץ של ימינו – הניצב על פרשת דרכים,

תשתית ופוטנציאל, לבניית דגם חי של קהילה מחנכת ומתחנכת,

ברוח המקורות שלנו, ברוח החינוך המתקדם,

ובעקבותיהם של ענקי הרוח, דור המייסדים של החינוך הקיבוצי,

אשר הותירו לנו מורשת חינוכית, רבת ערך, צידה לדרך.