מפי עוללים ויונקים – עולה מחאה!
מן הלידה הראשונה שלי, בה נולדה בכורתי, אחיעד, תמהתי וכאבתי ומחיתי, ויחד אתה גם בכיתי, כאשר לא הרשו לנו להיות צמודות זו לזו כל הזמן. מה טבעי יותר, נכון יותר, מתינוקת בת יומה בחיק אימה, לאחר 9 חודשים של אפס הפרדה.
אמנם, הגיעה זמנה והיא יצאה מהרחם, נולדה, אבל לב אם, ולב אב יודעים, (ובוודאי לבבות הסבים) שדווקא כעת הינוקא הכי זקוקה לידיים וגוף שיעטפו, שיחממו, שיגפפו, שיטעו בה ביטחון.
אז איך הגענו למצב שהיה עלי, לידה אחר לידה, להילחם במערכת קשוחה וממוסדת, המנוסה מאוד בהדיפת אינסטינקטים אימהיים, כדי להשיג מה שכל-כך ברור שמגיע לילד שלי ולי.
מודה בעצב רב, שלא בכל זמן אני והתינוק/ת היינו מספיק: חזקים לנצח במערכה הזאת, או ברי מזל לפגוש אחות רכת-לב או פנויה להקשיב ולהתחשב. איני מקנאה בתסכול של אחיות מחלקת יולדות המתאמצות לעשות את המיטב בתנאים בלתי-אפשריים.
מאיליה עולה השאלה, מה מנחה ומעצב את המדיניות של משרד הבריאות , בית היולדות והמחלקה הקולטת יולדות ומשמשת בית ראשון לתינוקות הנולדים, ובמקרים רבים, גם מהווה גג ראשון למשפחה שנוצרת?
האם בכלל נשאלת שם השאלה הכי מתבקשת, היכן תינוקות בני יומם צריכים להימצא? מה תכנן הטבע עבורם? ולמה תכנן דווקא כך?
לעיתים קרובות מדי התרשמתי שהמילה טבע, הינה מילת גנאי, עניין שאבד עליו הקלח, במקום בו שולטים: הקדמה, המדע, הייעול.
לא הטבע המיושן והמפגר יקבע לנו נהלים, אלא הציוויליזציה החדשה והמפותחת.
וכמובן הנוחיות שלנו המבוגרים: הצוות המטפל, האימהות, המשפחות – היא שיקול מרכזי ביותר.
ומה עם התינוקות? להם לא היו נציגים באותן ישיבות בהן נקבעו הנהלים… וזה מן הסתם משהו שלא ישתנה לעולם. אז מישהו חייב לייצג אותם. להיות נועז מספיק לעשות זאת, ככתוב: “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”.
אולי עוברת לכם עכשיו בראש מחשבה מעין זאת: ‘תינוקות בני יומם? מה הם כבר יודעים מהחיים שלהם?… הם צריכים ויכולים להתאים את עצמם, דעתם גמישה, הם יתרגלו לכל דבר…”
אז זהו, שלא!!! הם לא יתרגלו, הם לא מתרגלים, הם לא ישלימו, הם לא משלימים, הם ואנחנו נשלם על כך, וכבר משלמים!!!
הידעתם שאותה צרחה מפורסמת של תינוק שנולד, שמתקבלת על ידינו בקריאות שמחה, אינה הדבר הטבעי ביותר. הוא/היא צורחים ברוב המקרים רק כאשר לא מאפשרים להם לעבור בהדרגה מנשימה עוברית, לנשימת ראות. מה הם צורחים: “אין לי אוויר! אני נחנק! הצילו!” – משהו כזה…
וברוב הלידות קל ופשוט למנוע את הצרחה המבוהלת הזאת, אם מחכים עד שחבל הטבור מפסיק לפעום, והעובר עובר מהרחם לעולם בפעייה שקטה. אז נשאלת השאלה הקשה, למה זה קורה רק כשהוולד זוכה בהורים מגוננים המתעקשים על חיתוך דחיית החיתוך של חבל הטבור? אולי מפני שלמערכת אין די מודעות, ואין די זמן וכוח אדם להשקיע – לבזבז.
ומה מנסים לומר לנו בצרחותיהם תינוקות בני יומם המונחים שורות שורות בעריסות בתינוקייה?
תחושת הבטן שלי: “הצילו אני בסכנת חיים!!!” לא פחות מכך. ואם לא “הצילו!” אז לכל הפחות –” איפה אמא שלי???”
וכשהם שומעים גם את שלושים התינוקות סביבם צורחים בדיוק אותו הדבר, מביעים בזעקתם פחד מוות, החרדה של כל אחד מהם גדלה פי שלושים!!!
כן, תינוקות מבינים זה את זה יותר משאנחנו מבינים אותם – הם הרי דוברים את אותה שפה.
ידוע לכל בימינו, שעוברים ברחם מסוגלים לשמוע, החל מחודש חמישי. מחקרים הוכיחו שהם לא רק שומעים טכנית, הם גם מקשיבים. יש בכך היגיון, שהרי עליהם להתכונן אל העולם אליו יולדו. ללמוד אותו כדי להגדיל את סיכוייהם לשרוד בו. כך תכנן הטבע, זה ‘ההיגיון’ שלו.
חוש השמע הוא החוש היחיד שיכול לסייע לעובר להתכונן לעולם שאליו הוא עתיד להגיע. (מתוך הרחם הם לא יכולים לראות את העולם שבחוץ, למשש אותו, להריח ולטעום אותו). עוברים מקשיבים: לקולות אימם, לקולות הנשמעים בביתם, לצלילי מקום העבודה שלה והדרך, לשידורי התקשורת וכד’.
גם אם בחודשי ההיריון המתקדם, היינו עם העובר שלנו בבילוי בבר רועש, או בחתונה בדציבלים גבוהים, עדיין הקולות היו מעומעמים יחסית (בכל-זאת מאיימים) והעובר היה עטוף בגוף אמו, והמשיך לשמוע את הלמות ליבה הבלתי פוסקת.
אך אף אחד לא הכין את הקטנטנים הנולדים לקולות הרמים והמאיימים של התינוקייה בה יצטרכו לשהות בשלושת הימים הראשונים של חייהם. זו הפתעה קשה ומטלטלת עבורם, ולרגישים שבהם אולי אפילו בלתי נסבלת. בנוסף לאור המסנוור 24 שעות ביממה, ההחתלות בסרט נע בלי יחס אישי, בדיקות וטיפולים ללא מישהו מחבק ומנחם במהלכן ובסופן ולילות ארוכים בלי אמא…
בתינוקייה, הוא או היא, הילדים שלנו, שתשעה חודשים שמרנו עליהם מכל רע, נותרים לגמרי לבד להתמודד עם האימה.
מה לומדים מכך תינוקות בני כמה שעות וימים על העולם אליו הגיעו?
שהוא רועש, מפחיד, מסוכן, מייאש.
מה הם לומדים עלינו?
שאנחנו לא מבינים אותם, לא מתחשבים בהם, לא מגנים עליהם, מפקירים אותם.
איך הגענו לכהות לב כזאת המאפשרת לנו לצפות מהם שיוכלו לעמוד במעבר מאפס הפרדה, ל 100% הפרדה, בבת אחת???
ברור שלא חסרות הוכחות לכך שמצב זה גורם לנזקים פיזיים ונפשיים ארוכי טווח , לפגיעות שנחרטות עמוק ולתמיד באישיות הרכה, המתעצבת, תרתי משמע.
לא פחות חשוב לשאול, כיצד המצב הנוהג ברוב בתי היולדות משפיע עלינו: האימהות, ההורים, וכן גם האחים, שפעם יקימו משפחות משלהם?
אנחנו לומדים בבית יולדות, שזה בסדר שתינוקות צורחים, ככה זה אמור להיות. אנחנו לומדים לא לנסות להבין מה הם מביעים. אנחנו לומדים לצפות שהם יתאימו עצמם אלינו. אנחנו לומדים שהנוחיות שלנו היא הכי חשובה.
וברור שאי הקשבה בראשית החיים, בגושפנקא ובגיבוי של אנשי מקצוע מוערכים הנמצאים שם, גוררת עוד הרבה אי הקשבות בעתיד. אנחנו נהיים פחות רגישים למסרים של הילדים, לתחינות, למצוקות, להבעות השונות.
כן, קשה לי מאוד להיווכח שמעט מאוד ולאט מדי זה משתנה.
אך אולי משהו מן הכאבים והתסכולים שלי והרצון לשנות, העברתי לילדיי.
נחת רבה נגרמת לי, ותקווה מתעוררת בי, כשאני רואה את בתי בכורתי אחיעד, מדריכת הנקה בכירה, פועלת באופן בלתי נלאה, במקום עבודתה כמו גם במשרד הבריאות, למען אפס הפרדה בבתי היולדות.
בכל רגע נולדים תינוקות, כל אחת ואחד – עולם מלא!
אחיעד ושאר הלוחמים למען זכויות התינוקות, המשמשים בעוז רוח פה לתינוקות, זקוקים ליותר ויותר הורים מודעים וקשובים, כדי להצליח לחולל את השינוי המשמעותי כל-כך עבור התינוקות שלנו, עבור כולנו.