אהבה – זה כל הסיפור!
כבר עשרות שנים, שאני יוצאת לעיתים תכופות מביתי, עם אוטו עמוס במזוודות וארגזים מלאי ספרים, לפגוש את קוראיי.
בראשית היו אלה קטנטנים: במעונות, בפעוטונים או בגנים, וגם בכתות ראשונות. לעיתים קרובות פגשתי אותם בליווי הוריהם ונהניתי מכך הנאה מרובה.
מציינת בגעגועים ובתסכול מה, שבאותה תקופה הייתה יותר הערכה והיה יותר ביקוש לספרים…בקרב הורים ובמוסדות החינוך.
עם השנים שיניתי את קהל היעד, משתי סיבות.
סיבה ראשונה: כאשר הייתי מגיעה לגני הילדים, המראה שלי הפתיע את רוב הילדים, לא התאים לציפיותיהם, הרגשתי שאפילו גרמתי לרבים מהם אכזבה. הם ציפו כנראה שתגיע יפיפייה גבוהה מהאגדות, עם נצנצים ושער בלונדיני… והגיעה סבתא קטנה… עם קמטים במצח…
כמה פעמים קרה לי גם ההיפך, שניגשו אלי ילד או ילדה ושאלו: “מה את עוד חיה?” כי רוב הסופרים עליהם לומדים בהוראת משרד החינוך, כבר אינם בינינו…
אך זו הייתה רק האכזבה הראשונה.
כאשר ניהלתי שיחה עם הילדים והשבתי על שאלותיהם, המשכתי לאכזב אותם פעם אחר פעם:
להדגמה אביא מהלך שיחה אופייני.
“איך את מציירת כל-כך יפה?”
– “את האיורים היפים בספרים מציירים המאיירים.”
אכזבה – היא בכלל לא מציירת… והרי בשלב הזה הילדים מסתכלים בעיקר על האיור, שם מבחינתם נמצא הסיפור.
“אז איך את כותבת את האותיות כל כך יפה (מדויק)?” הם ניסו להציל את כבודי…
– “את האותיות מדפיסים במכונת הדפוס”.
אכזבה נוספת. היא בכלל לא זאת שכותבת כל כך יפה את המילים שבספרים. הם כבר היו מוכנים להסתפק בלהעריץ אותי על כך…
“אז איך את עושה שמכל ספר, יהיו הרבה ספרים?” ממש נחמד מצדם להתאמץ לתת לי תפקיד כלשהו ביצירת הספר.
– “האנשים שעובדים בבית הדפוס יודעים לשכפל את הספרים ולהדפיס אפילו אלף ספרים שנראים בדיוק אותו דבר, כמספר הספרים שמזמינים בחנויות.”
עוד אכזבה: גם את הפלא הזה היא לא יודעת לעשות…
“אז איך את עושה שהכריכה תהיה כל כך חלקה ומבריקה?” הם לא מרשים לעצמם להתייאש…
– “גם את זה יודעים לעשות רק אנשי הדפוס, אני לא יודעת לכרוך…”
עוד אכזבה: את הכריכה החלקה והנעימה שידיהם הקטנות אוהבות ללטף, אני גם לא עושה.
“אז איך את מצליחה לחבר את הדפים כל כך טוב?” ניסיון אחרון לתת לי ערך…
עניתי: “את זה עושים בכריכייה”.
סופגים עוד אכזבה: שהרי בזמן העלעול בספר, הילדים תוהים מדי פעם מי חיבר את הדפים כל כך טוב? הם מלאי הערכה למי שהצליח בכך, וכעת הסתבר שגם הכבוד הזה לא מגיע לסופרת, העומדת מולם.
בתום כל שיחה כזאת, כשנגמרו שאלותיהם, ראיתי בעיניהם התמהות את השאלה שלא נשאלה במילים:
“אז מה את כן עושה בספרים???”
לכי תסבירי לילדי גן שאני היא זאת שממציאה את הסיפור. מבחינתם הסיפור פשוט קיים והציורים היפים מספרים אותו…
הרעיון של המצאת סיפור, יתחיל להיות מומחש ומובן להם רק כאשר הם יתחילו לקרוא ולכתוב ולהתנסות בכך בעצמם, בכתות הראשונות.
פעמים רבות גם בכתות א’ – בעיקר בתחילת שנה, נשאלתי שאלות דומות.
סיבה שנייה, לשינוי קהל היעד:
התחלתי להרגיש, שכדי להשפיע על מה שקורה (ולא קורה) בשעות סיפור, עלי לפגוש את המבוגרים: הורים, סבים, גננות, מורים בחינוך הרגיל והמיוחד על גווניו, קלינאיות תקשורת, ביבליותרפיסטים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מפקחים, ספרניות, אחיות טיפות חלב, רופאי ילדים, כל מי שנמצאים בסביבת ילדים.
ככל שפגשתי אותם יותר, התחזקה בי ההכרה שזה הדבר הנכון לעשותו. עם הזמן למדתי לדבר על מה שקודם נעשה בבינת הלב, בחדר החושך והאינטואיטיבי של הכתיבה. לימדתי ולמדתי הרבה עם יצירותיי, התהליך הזה נמשך.
מייחלת לכך שכוחותיי יעמדו לי להמשיך במפגשים אלה עוד שנים.
לעיתים אני מוזמנת לחוג בית או כנס משפחתי (אזכרה שנתית וכד’) ולאירועים מיוחדים אחרים. פה ושם הוזמנתי לכתות של בני נעורים, שהם האחים והשמרטפים של היום, הילדים של אתמול, ההורים, המחנכים והסבים של מחר. אלו מפגשים מאתגרים האהובים עלי במיוחד.
למפגשים עם המבוגרים אני קוראת: “שעת סיפור למבוגרים” ולפעמים: “אהבה זה כל הסיפור”. רבים העידו על כך שאלו היו עבורם מפגשים מעוררי-מחשבה, משני-תודעה ובלתי נשכחים. מפגשים שהשפיעו על הקשב, על השיח ועל מערכת היחסים בינם לבין הילדים. אני לומדת כל הזמן במפגשים הללו, עם ציבורים מגוונים, שמרתקים ומרגשים אותי.